מהו היום שבו יש ללכת לכנסייה?
נתחיל את הלימוד בעובדה הברורה: אין מצווה בתורה שמורה באיזה יום על הנוצרי ללכת לכנסייה. לעומת זאת, קיימת מצווה מפורשת שמורה על היום שבו עליו לנוח – היום השביעי.
נוצרי יכול להיות פנטקוסטלי, בפטיסטי, קתולי, פרסביטריאני או בן כל זרם אחר, וללכת לתפילות ולימודי תנ"ך ביום ראשון או בכל יום אחר שיבחר. אך הדבר אינו פוטר אותו מהחובה לשמור את היום השביעי כיום מנוחה, כפי שנצטווה על ידי אלוהים.
האם אלוהים קבע יום ספציפי להתכנסות לתפילה?
לאורך הכתובים, אלוהים מעולם לא ציווה באיזה יום על בניו ובנותיו להתאסף כדי לעבוד אותו.
- לא ביום שבת, לא ביום ראשון ולא באף יום אחר.
- עבודת ה׳ – תפילה, לימוד, שירה והודיה – יכולה להתבצע בכל יום: לבד, במשפחה, או בקבוצה.
- היום שבו מתכנסים לתפילה אינו קשור למצוות השבת או לאף מצווה אחרת שהגיעה מאלוהים.
מה באמת כתוב במצוות השבת?
במצוות השבת נאמר במפורש:
- אין לעבוד:
- "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ:10).
- לא נאמר דבר על תפילה בציבור:
- אלוהים לא ציווה להתאסף במקדש, במשכן או בכל מקום מוגדר אחר דווקא בשבת.
- המצווה מתמקדת במנוחה ובמניעת עבודה מכל אדם או בעל חיים תחת חסותך.
על המאמין להבחין בין יום המנוחה לבין היום שבו בוחר להתפלל בקהילה. שני מושגים אלו נבדלים זה מזה, וכל אחד מהם נושא חשיבות בפני עצמו.
למה ה׳ קידש את היום השביעי?
השבת כיסוד לבריאה
ה׳ מציין את יום השבת כיום קדוש (נבדל, מוקדש) במקומות רבים בכתבי הקודש, כבר משבוע הבריאה:
"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב:2-3).
בהזכרת השבת הראשונה, אלוהים מניח את הבסיס למצווה שיינתן לימים מאוחרים יותר:
- הפרדה מהימים שקדמו לו:
- יום השבת נבדל מששת ימי המעשה (ראשון, שני, שלישי, וכו׳).
- מנוחה ביום זה:
- אף על פי שה׳ אינו זקוק למנוחה, כיוון שהוא רוח (יוחנן ד:24), הוא משתמש בשפה אנושית, המכונה תיאולוגית כאנתרופומורפיזם, כדי להבהיר לנו כיצד אנו אמורים להתנהג ביום השביעי: לנוח.
- קדושת היום:
- המילה קדוש מצביעה על נבדלות ותכלית ייחודית ליום השבת, שהוא ברכה ונחת לעמו של ה׳.
השבת והחטא
- השבת קדמה לחטא:
- קידוש השבת התרחש בטרם הופיע החטא בעולם, מה שמראה שאין מדובר בתגובה לחטא אלא בעקרון נצחי.
- משמעות הדבר היא שגם בשמים ובארץ החדשה ימשיכו הברואים לקדש את היום השביעי כמנוחה מברכת ה׳.
השבת והיהדות
- השבת אינה מסורת יהודית בלבד:
- השבת אינה נובעת ממסורת יהודית, שכן אברהם, אביהם של בני ישראל, נולד רק דורות רבים אחרי הבריאה.
- השבת נועדה לכל בני האדם, להראות לבניו האמיתיים של ה׳ את דוגמתו ביום זה.
- חיקוי ה׳:
- בני האדם נקראים לחקות את אלוהים במעשיהם, כפי שישוע הדגיש:
"אָמֵן אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הַבֵּן לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אֶת אָבִיו עוֹשֶׂה; כִּי אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָב, כֵּן יַעֲשֶׂה הַבֵּן" (יוחנן ה:19).
- בני האדם נקראים לחקות את אלוהים במעשיהם, כפי שישוע הדגיש:
יום השבת הופרד מימי הבריאה כבר בראשית ההיסטוריה האנושית, והקדושה שה׳ העניק לו אינה תלויה בזמן או בתרבות מסוימת. השבת היא מצווה נצחית המבטאת את תכלית הבריאה ואת הברית בין האדם לבוראו, והיא מהווה דוגמה ומופת לאופן שבו אנו נקראים ללכת בדרכיו של ה׳, כפי שעשה ישוע.
פרטים נוספים על המצווה הרביעית
השבת – יסוד הבריאה
בפרק בראשית, אלוהים מבהיר בצורה ברורה שהוא הבדיל את היום השביעי מכל שאר הימים, וקבע אותו כיום מנוחה. עם זאת, עד לנקודה זו בכתובים, ה׳ לא פירט באופן ברור מה על האדם, שנברא ביום השישי, לעשות ביום השביעי.
רק כאשר העם הנבחר יצא למסע אל הארץ המובטחת, ה׳ העניק הוראות מפורטות לגבי יום השבת. לאחר 400 שנים שבהן חיו כעבדים בארץ זרה ופגאנית, היה צורך ליישר את ההבנה לגבי השבת. ולכן, אלוהים בעצמו כתב את המצווה הזאת על לוחות האבן, על מנת להבהיר שמדובר בציווי ישיר ממנו, ולא בהוראה אנושית.
המצווה במילים של ה׳:
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וּבְהֶמְתְּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ:8-11).
משמעות הדברים
- זיכרון והקדשה:
- "זכור את יום השבת" מדגיש את החשיבות של השבת כיום קדוש שיש להבדילו משאר הימים.
- שישה ימי עבודה:
- התורה מתירה לעבוד ולעסוק במלאכה במשך שישה ימים בשבוע.
- יום מנוחה אוניברסלי:
- בשבת נאסר על כולם לעבוד: בני הבית, העובדים, בעלי החיים, ואפילו הגרים (הזרים) הגרים בתוך שערי הבית.
- חיקוי הבריאה:
- המצווה מתבססת על דוגמת ה׳ בבריאה – שישה ימי עבודה ויום מנוחה.
- ברכה וקידוש:
- יום השבת מבורך ומקודש על ידי ה׳, מה שמעניק לו מעמד ייחודי בין כל ימי השבוע.
מצוות השבת אינה רק הוראה פשוטה להימנע מעבודה; היא סמל לברית בין האדם לבוראו, המבוסס על חיקוי פעולתו של ה׳ בבריאה. השבת מזכירה לנו את חשיבות המנוחה, הקדושה והציות להוראות ה׳, המבטיחות קיום פיזי ורוחני בעולם שהוקדש לעבודת הבורא.
למה המצווה מתחילה בפועל "זכור"?
משמעות הפועל "זכור"
העובדה שה׳ פותח את המצווה הרביעית במילה "זכור" ( לזכור, להיזכר) מדגישה שהשבת אינה רעיון חדש עבור עמו של ה׳. עם זאת, לאחר תקופה של 400 שנות עבדות במצרים, שבה לא יכלו בני ישראל לקיים את השבת בצורה הנכונה, היה צורך להזכיר להם מחדש את חשיבות היום הזה ואת ההוראות המדויקות לגביו.
גם בתוך עשרת הדיברות, מצוות השבת ניתנת בפירוט רב יותר משאר המצוות, ותופסת כשליש מהפסוקים. עובדה זו מדגישה את המשקל המיוחד שהשבת מקבלת בתוך ההוראות האלוהיות.
שבת – יום מנוחה ולא יום פולחן
חשוב לשים לב שמצוות השבת, כפי שנכתבה במעמד הר סיני, אינה מזכירה דבר על עבודת ה׳, תפילה, לימוד תורה או שירה משותפת.
במקום זאת, ההוראה הברורה היא לזכור ולשמור את יום השבת:
- זכירה: לזכור את היום השביעי כמיוחד ומקודש.
- שמירה: להימנע מכל עבודה, הן ברמה האישית והן ברמת האחריות כלפי המשפחה, העובדים, המבקרים ואפילו החיות.
ה׳ מקפיד להבהיר שהשבת חלה לא רק על האדם עצמו, אלא גם על הסובבים אותו. גם יום מנוחה פיזית ונפשית לכל היצורים החיים, ללא יוצא מן הכלל.
עשיית עבודת ה', צרכים בסיסיים ומעשי חסד בשבת.
כאשר ישוע היה איתנו כאן על הארץ, הוא הבהיר לנו שעבודות הקשורות לעבודת האל בעולם (יוחנן ה:17), צרכים בסיסיים של האדם כמו אכילה (מתי יב:1), ומעשי חסד כלפי הזולת (יוחנן ז:23), יכולים וצריכים להיעשות ביום השבת מבלי לחלל את המצווה הרביעית.
ביום השביעי, הבן שעל הארץ נח ממלאכתו, מחקה את אביו שבשמיים. בנוסף, הוא עובד את האל ומתענג על תורתו, לא רק ביום השבת אלא בכל ימות השבוע. בנו של אלוהים אוהב ושמח לציית לכל מה שאביו לימד אותו:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב; כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א:1-2). ראו גם: תהילים מ:8; קיב:1; קיט:11, 35, 48, 72, 92; איוב כג:12; ירמיהו טו:6; לוקס ב:37; א יוחנן ה:3.
הבטחות האל למי ששומר את השבת
ה׳ השתמש בנביא ישעיהו כדי להכריז על אחת מהבטחות היפות ביותר בתנ"ך עבור אלה שמצייתים למצוותיו ושומרים את יום השבת כיום מנוחה:
"אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ, בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד; וְכִבַּדְתּוֹ, מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ: כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר" (ישעיהו נח:13-14).
משמעות ההבטחה
שומרי השבת זוכים להתחבר עמוקות אל ה׳ ולהתענג בנוכחותו. הבטחתו היא להעניק להם ברכה פיזית ורוחנית, לשאת אותם לגבהים ולשתף אותם בנחלת אבותיהם. זו הבטחה שמזכירה לנו את הקשר המיוחד בין האדם לבוראו ביום המקודש הזה.
ברכות השבת הן גם לגויים
הבטחה מיוחדת ויפה זו קשורה ליום השביעי ומיועדת במיוחד למי שמבקש את ברכת ה'. הנביא ישעיהו הבהיר בבירור שברכות אלה אינן מוגבלות ליהודים בלבד. כך הבטיח הבורא לגויים:
"וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה, לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים–כָּל-שֹׁמְרֵי שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-הַר קָדְשִׁי; וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלוֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי–כִּי בֵּיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נו:6-7).
השבת והפעילות בכנסיות
הנוצרי הצייתן, יהודי משיחי או גוי, נח ביום השביעי כי זהו היום שה' קידש ואמר לנוח בו. אם הוא מבקש להתחבר לקהילתו, לעבוד את ה' עם אחיו ואחיותיו למשיח, הוא יכול לעשות זאת בכל הזדמנות, לרוב ביום ראשון או באמצע השבוע כאשר מתקיימים מפגשי תפילה, לימודי תורה, או פעילויות אחרות בכנסיות.
היהודים בתקופת המקרא וגם היהודים האורתודוקסים המודרניים מתכנסים בבתי הכנסת בשבת, פשוט כי זה נוח יותר, שכן בשבת הם שובתים ממלאכה, כמצוות הדיבר הרביעי. גם ישוע הלך בקביעות לבית הכנסת בשבתות, אך מעולם לא רמז שזו הייתה חובה כחלק מהמצווה הרביעית, משום שזה אינו חלק מהמצווה.
ישוע עסק כל שבעת ימי השבוע בהשלמת עבודת אביו (יוחנן ד:34), ובשבת היה מוצא בבית הכנסת מספר רב של אנשים שזקוקים לשמוע את בשורת המלכות (לוקס ד:16).
