נספח 6: הבשרים האסורים על פי תורת האלוהים

לא כל מה שחי נברא להיות מזון לבני האדם. אמת זו מתבהרת כאשר אנו בוחנים את ראשית האנושות בגן עדן. אדם, האדם הראשון, קיבל את המשימה לעבד גן. איזה גן? הטקסט העברי המקורי אינו מפרט, אך קיימות ראיות משכנעות שהיה זה גן פירות:

"ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם… ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב:טו).

אנו גם קוראים על תפקידו של אדם במתן שמות ודאגה לבעלי החיים, אך אין בכתובים שום רמז לכך שהם נועדו גם "לטובה למאכל", כמו העצים. אין זה אומר שאכילת בשר אסורה על ידי אלוהים—אם כך היה, הייתה לכך הוראה מפורשת בכל הכתובים. עם זאת, עובדה זו מבהירה שצריכת בשר בעלי חיים לא הייתה חלק מתפריט האנושות מראשית הבריאה. ההספקה הראשונית של אלוהים לאדם נראית כמתמקדת לחלוטין בצמחייה, עם דגש על פירות וצמחים אחרים.

ההבחנה בין בעלי חיים טהורים וטמאים

אף על פי שבסופו של דבר התיר אלוהים לאדם להרוג ולאכול בעלי חיים, הוקמו הבחנות ברורות בין בעלי חיים המתאימים למאכל ובין אלה שאינם מתאימים. הבחנה זו מוזכרת לראשונה בהוראות שניתנו לנח לפני המבול:
"מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומהבהמה אשר לא טהורה היא שניים איש ואשתו" (בראשית ז:ב).

העובדה שאלוהים לא הסביר לנח כיצד להבחין בין טהורים לטמאים מעידה על כך שידע זה היה כבר טבוע באנושות, אולי מראשית הבריאה. ההכרה בבעלי חיים טהורים וטמאים יכולה להיראות כהשתקפות של סדר ותכלית אלוהיים רחבים יותר, שבהם יצורים מסוימים הופרדו לתפקידים או למטרות מיוחדות בתוך המסגרת הטבעית והרוחנית. עם התפתחות הכתובים, הבחנה זו הופכת למפורטת יותר, תוך הדגשת חשיבותה בקשר הברית בין אלוהים לעמו.

המשמעות המוקדמת של בעלי חיים טהורים

בהתבסס על מה שהתרחש עד כה בסיפור בראשית, ניתן להניח בבטחה שעד המבול, ההבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים הייתה קשורה רק לקבלתם כקורבנות. מנחתו של הבל, שכללה את בכור צאנו, מדגישה עיקרון זה. בטקסט העברי, הביטוי "מבכרות צאנו" (מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ) משתמש במילה "צאן" (צֹאן, tzon), אשר מתייחסת בדרך כלל לבעלי חיים קטנים מבויתים, כמו כבשים ועזים. לכן, סביר מאוד שהבל הקריב כבש או גדי מצאנו (בראשית ד:ג-ה).

באופן דומה, כאשר נח יצא מהתיבה, הוא בנה מזבח והקריב עולות לה' מבעלי חיים טהורים, אשר הוזכרו במפורש בהוראות ה' לפני המבול (בראשית ח:כ; ז:ב). הדגשה מוקדמת זו על בעלי חיים טהורים לקורבן מניחה את היסוד להבנת תפקידם הייחודי בעבודת ה' ובטהרת הברית.

אזהרות האל על אכילת בשרים טמאים

במהלך התנ"ך (תנ"ך), אלוהים מזהיר שוב ושוב את עמו מפני הפרת חוקי המזון שלו. מספר פסוקים מגנים במיוחד על אכילת בעלי חיים טמאים, תוך הדגשה שהמעשה נחשב למרד במצוות האל:

"העם המכעיסים אותי על פניי… האוכלים בשר חזיר ומרק פיגולים בכליהם" (ישעיה סה:ג-ד).

"המקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחד בתוך האוכלים בשר החזיר והשקץ והעכבר, יחדיו יסופו נאום ה'" (ישעיה סו:יז).

אזהרות אלה מדגישות שאכילת בשר טמא אינה רק עניין תזונתי אלא כישלון מוסרי ורוחני. המעשה של צריכת מזון כזה נקשר למרד ישיר נגד הוראותיו של אלוהים. על ידי כניעה למנהגים האסורים במפורש, העם הפגין זלזול בקדושה ובציות.

ישוע ובשר טמא

עם בואו של ישוע, עליית הנצרות, וכתיבת הברית החדשה, רבים החלו לתהות אם אלוהים כבר אינו דורש ציות לחוקיו, כולל חוקי הבשרים הטמאים. בפועל, כמעט כל העולם הנוצרי אוכל כל דבר שיחפוץ.

עם זאת, עובדה היא שאין כל נבואה בתנ"ך האומרת שהמשיח יבטל את חוקי הבשר הטמא או כל חוק אחר של אביו (כפי שחלק טוענים). ישוע ציית בבירור להוראות האב בכל דבר, כולל בנושא זה. אם ישוע היה אוכל חזיר, בדיוק כפי שאנו יודעים שאכל דגים (לוקס כד:מא-מג) וטלה (מתי כו:יז-ל), אזי הייתה לנו הוראה ברורה בדוגמה, אך אנו יודעים שזה לא היה המצב. אין לנו כל רמז לכך שישוע ותלמידיו הפרו את ההוראות שניתנו על ידי אלוהים באמצעות הנביאים.

טענות שנדחו

טענה שקרית: "ישוע הכריז שכל המזון טהור."

האמת: מרקוס ז:א-כג מצוטט לעיתים קרובות כהוכחה לכך שישוע ביטל את חוקי התזונה בנוגע לבשרים טמאים. עם זאת, בחינה מעמיקה של הטקסט מגלה שהפרשנות הזו אינה מבוססת. הפסוק המצוטט בטעות אומר:
"כִּי אֵינֶנּוּ בָּא לִבּוֹ, כִּי אִם לְבִטְנוֹ, וְנִפְרָשׁ לַחוּץ. בָּזֶה הִטְהִיר אֶת־כָּל הַמַּאֲכָלִים" (מרקוס ז:יט).

ההקשר: לא מדובר על בשר טמא וטהור

ראשית, ההקשר של קטע זה אינו עוסק בבשר טמא וטהור כפי שנכתב בויקרא יא. במקום זאת, הוא מתמקד בדיון בין ישוע לבין הפרושים בנוגע למסורת יהודית שאינה קשורה לחוקי התזונה. הפרושים והסופרים שמו לב שתלמידי ישוע לא ביצעו את רחיצת הידיים הטקסית לפני שאכלו, הידועה בעברית כנטילת ידיים. רחיצה זו כוללת שטיפת הידיים עם ברכה ונוהגת להיות מנהג מסורתי בקהילה היהודית עד היום, בעיקר בקרב חוגים אורתודוקסיים.

דאגתם של הפרושים לא הייתה קשורה לחוקי התזונה של אלוהים אלא להקפדה על מסורת אנושית זו. הם ראו בכישלון של התלמידים לקיים את המנהג כהפרה של המסורת שלהם, דבר שנתפס כטומאה.

תגובתו של ישוע: מה שבלב הוא שחשוב יותר

ישוע מקדיש חלק ניכר מהפרק במרקוס ז כדי ללמד שמה שמטמא את האדם באמת אינו פרקטיקות חיצוניות או מסורות אלא מצב הלב. הוא מדגיש שטומאה רוחנית נובעת מבפנים, ממחשבות ומעשים חוטאים, ולא מהכשל לקיים טקסים חיצוניים.

כשישוע מסביר שמזון אינו מטמא אדם כי הוא נכנס למערכת העיכול ולא ללב, הוא אינו עוסק בחוקי התזונה אלא דווקא במסורת נטילת הידיים הטקסית. המיקוד שלו הוא בטהרה פנימית ולא בטקסים חיצוניים.

מבט מעמיק על מרקוס ז:19

מרקוס ז:19 מובן לעיתים קרובות באופן שגוי בשל הערת סוגריים שאינה קיימת בטקסט המקורי, ושמוציאי לאור של התנ"ך הוסיפו לטקסט, באומרם: "בכך הכריז שכל המאכלים טהורים." בטקסט היווני, המשפט אומר רק:
“οτι ουκ εισπορευεται αυτου εις την καρδιαν αλλ εις την κοιλιαν και εις τον αφεδρωνα εκπορευεται καθαριζον παντα τα βρωματα,”
שמתורגם באופן מילולי כך:
"כי הוא אינו נכנס אל ליבו, אלא אל בטנו, וממשיך אל בית הכסא, מטהר את כל המאכלים."

לקרוא את הביטוי: "ממשיך אל בית הכסא, מטהר את כל המאכלים" ולתרגם זאת כ"ובכך הכריז שכל המאכלים טהורים" הוא ניסיון בולט לעוות את הטקסט כדי להתאים אותו לדעה הקדומה הנפוצה נגד תורת ה' בבתי ספר לתיאולוגיה ובקרב מוכרי התנ"ך.

מה שנראה הגיוני יותר הוא שהמשפט כולו מתאר באופן פשוט את תהליך האכילה כפי שהיה מדובר בזמנו. מערכת העיכול מכניסה מזון, מוציאה ממנו רכיבים תזונתיים ומועילים שגוף האדם זקוק להם (החלק הטהור), ולאחר מכן מוציאה את השאר כפסולת. הביטוי "מטהר את כל המאכלים" ככל הנראה מתייחס לתהליך הטבעי הזה של הפרדת רכיבים מועילים ממה שיושלך.

סיכום על טיעון שקרי זה

מרקוס ז:1-23 אינו עוסק בביטול חוקי התזונה של אלוהים אלא בדחיית מסורות אנושיות שמדגישות טקסים חיצוניים על פני ענייני הלב. ישוע לימד שהטומאה האמיתית מגיעה מבפנים, ולא מאי קיום נטילת ידיים טקסית. הטענה ש"ישוע הכריז שכל המזון טהור" היא פרשנות שגויה של הטקסט, המבוססת על דעות קדומות נגד חוקי אלוהים הנצחיים. קריאה מדוקדקת של ההקשר והשפה המקורית מבהירה שישוע שמר על תורת משה ולא דחה את חוקי התזונה שניתנו על ידי אלוהים.

טיעון שקרי: "בחזון אלוהים אמר לשליח פטרוס שאנו יכולים לאכול כעת בשר מכל בעל חיים."

האמת: אנשים רבים מצטטים את חזון פטרוס במעשי השליחים י כהוכחה לכך שאלוהים ביטל את חוקי התזונה בנוגע לבשר טמא. עם זאת, בחינה מעמיקה של ההקשר והמטרה של החזון מגלה שלא הייתה לו כל כוונה לבטל את החוקים על אכילת בשר טמא או טהור. החזון נועד ללמד את פטרוס לקבל את הגויים לעם אלוהים ולא לשנות את חוקי התזונה שניתנו על ידי אלוהים.

חזון פטרוס ומשמעותו

במעשי השליחים י, פטרוס רואה חזון של יריעה יורדת מהשמים, ובה כל מיני בעלי חיים, טהורים וטמאים, בליווי פקודה: "קום, שחט ואכול". תגובתו המידית של פטרוס היא חד משמעית:
"חָלִילָה לִי אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי כָּל טָמֵא וּמִשְּׁקָץ" (מעשי השליחים י:14).

תגובה זו משמעותית מכמה סיבות:

1. ציות פטרוס לחוקי התזונה
   חזון זה מתרחש לאחר עלייתו של ישוע לשמים והשראת רוח הקודש ביום הפנטקוסט. אילו ישוע היה מבטל את חוקי התזונה במהלך שירותו, פטרוס—אחד מתלמידיו הקרובים—היה מודע לכך ולא היה מתנגד לכך בתוקף כזה. העובדה שפטרוס סירב לאכול בעלי חיים טמאים מראה שהוא עדיין שמר על חוקי התזונה ולא הבין שהם בוטלו.
2. המסר האמיתי של החזון
   החזון חוזר על עצמו שלוש פעמים, מה שמדגיש את חשיבותו, אך משמעותו האמיתית מתבהרת רק כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר פטרוס מבקר בבית קורנליוס, גוי. פטרוס עצמו מסביר את משמעות החזון:
   "הוֹרָנִי אֱלֹהִים שֶׁלֹּא לְהַבְדִּיל אִישׁ כְּטָמֵא אוֹ טָהוֹר" (מעשי השליחים י:28).

החזון כלל לא עסק במזון אלא היה מסר סמלי. אלוהים השתמש בדימויים של בעלי חיים טהורים וטמאים כדי ללמד את פטרוס שהמחיצות בין יהודים לגויים מוסרות ושהגויים יכולים כעת להיות חלק מהקהילה הבריתית של אלוהים.

סתירות לוגיות בטיעון "ביטול חוקי התזונה"

הטענה שחזון פטרוס ביטל את חוקי התזונה מתעלמת מכמה נקודות קריטיות:

1. התנגדותו הראשונית של פטרוס
   אילו חוקי התזונה כבר היו מבוטלים, התנגדותו של פטרוס לא הייתה הגיונית. דבריו משקפים את דבקותו המתמשכת בחוקים אלו, גם לאחר שנים של הליכה אחר ישוע.
2. אין ראיות מקראיות לביטול
   בשום מקום במעשי השליחים י הטקסט אינו אומר במפורש שחוקי התזונה בוטלו. המוקד כולו הוא על קבלת הגויים, ולא על הגדרה מחדש של מזון טמא וטהור.
3. הסמליות של החזון
   מטרת החזון מתבהרת ביישומו. כאשר פטרוס מבין שאלוהים אינו מפלה אלא מקבל אנשים מכל אומה אשר יראים אותו ועושים את הישר בעיניו (מעשי השליחים י:34-35), ברור שהחזון עסק בשבירת דעות קדומות, ולא בחוקי התזונה.
4. סתירות בפרשנות
   אילו החזון עסק בביטול חוקי התזונה, הוא היה סותר את ההקשר הרחב יותר של מעשי השליחים, שבו מאמינים יהודים, כולל פטרוס, המשיכו לשמור על הוראות התורה. יתרה מכך, החזון היה מאבד את כוחו הסמלי אם היה מתפרש באופן מילולי, שכן אז היה עוסק רק במנהגי תזונה ולא בעניין המהותי של הכללת הגויים.

סיכום על טיעון שקרי זה

חזון פטרוס במעשי השליחים י לא עסק במזון אלא באנשים. אלוהים השתמש בדימויים של בעלי חיים טהורים וטמאים כדי להעביר אמת רוחנית עמוקה יותר: שהבשורה מיועדת לכל העמים ושאין לראות בגויים טמאים או פסולים מלהיכלל בעמו של אלוהים. לפרש חזון זה כביטול חוקי התזונה פירושו לא להבין את ההקשר והמטרה של הקטע.

הוראות התזונה שניתנו על ידי אלוהים בויקרא יא נשארות ללא שינוי ומעולם לא היו מוקד החזון. פעולותיו והסבריו של פטרוס מאשרים זאת. המסר האמיתי של החזון עוסק בשבירת מחיצות בין עמים, ולא בשינוי חוקי אלוהים הנצחיים.

טיעון שקרי: "מועצת ירושלים החליטה שהגויים יכולים לאכול הכל, כל עוד זה לא נחנק ומכיל דם."

האמת: מועצת ירושלים (מעשי השליחים טו) מתפרשת לעיתים קרובות בטעות כהוכחה לכך שהגויים קיבלו אישור להתעלם מרוב מצוות אלוהים ולציית רק לארבעה דרישות בסיסיות. עם זאת, בחינה מעמיקה מגלה שמועצה זו לא עסקה בביטול חוקי אלוהים עבור הגויים, אלא בהקלה על השתתפותם הראשונית בקהילות היהודיות המשיחיות.

על מה עסקה מועצת ירושלים?

השאלה המרכזית שנדונה במועצה הייתה האם הגויים חייבים להתחייב לתורה במלואה—כולל ברית המילה—לפני שתינתן להם הזכות לשמוע את הבשורה ולהשתתף במפגשים של הקהילות המשיחיות הראשונות.

במשך דורות, המסורת היהודית קבעה שהגויים חייבים להיות שומרי תורה מלאים, כולל קבלת ברית המילה, שמירת השבת, חוקי התזונה, ומצוות אחרות, לפני שהיהודי יכול לבוא איתם במגע חופשי (ראו מתי י:5-6; יוחנן ד:9; מעשי השליחים י:28). החלטת המועצה סימנה שינוי, והכירה בכך שהגויים יכולים להתחיל את מסע האמונה שלהם מבלי להתחייב מיידית לכל המצוות.

ארבע דרישות ראשוניות להרמוניה

המועצה קבעה שהגויים יכולים להשתתף במפגשים הקהילתיים כפי שהם, בתנאי שהם ימנעו מהפרקטיקות הבאות (מעשי השליחים טו:20):

1. מאכלים שהוקדשו לאלילים: להימנע מאכילת מזון שהוקרב לאלילים, מכיוון שעבודת אלילים הייתה פוגענית מאוד למאמינים יהודים.
2. טומאה מינית: להימנע מחטאים מיניים, שהיו נפוצים בתרבויות פגאניות.
3. בשר שנחנק: להימנע מאכילת בעלי חיים שנחנקו, מכיוון שבשר כזה מכיל דם, האסור לפי חוקי התזונה של אלוהים.
4. דם: להימנע מצריכת דם, מנהג שאסור בתורה (ויקרא יז:10-12).

דרישות אלו לא היו סיכום של כל המצוות שהגויים נדרשו לציית להן. הן שימשו כנקודת התחלה להבטחת שלום ואחדות בין מאמינים יהודים וגויים בקהילות משותפות.

מה ההחלטה הזו לא אומרת

מגוחך לטעון שארבע הדרישות הללו היו המצוות היחידות שגויים נדרשו לציית להן כדי לרצות את אלוהים ולהיוושע.

• האם גויים היו חופשיים להפר את עשרת הדיברות?
  • האם היה מותר להם לעבוד אלים אחרים, לשאת שם ה' לשווא, לגנוב או לרצוח? בוודאי שלא. מסקנה כזו הייתה סותרת את כל מה שהכתובים מלמדים על ציפיות אלוהים לצדקה.
• נקודת התחלה, לא סיום:
  • המועצה עסקה בצורך המיידי לאפשר לגויים להשתתף בקהילות המשיחיות. ההנחה הייתה שהם יגדלו בידע ובציות לאורך זמן.

מעשי השליחים טו:21 מספקים הבהרה

החלטת המועצה מתבהרת במעשי השליחים טו:21:
"כִּי תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְּמַן קַדְמוֹן נִמְסְרָה לִכְלָל הָעִירִים, וּמִקְרָאֶיהָ נִקְרְאוּ בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת בְּכָל שַׁבָּת."

פסוק זה מראה שהגויים ימשיכו ללמוד את מצוות אלוהים כאשר יגיעו לבית הכנסת וישמעו את התורה. המועצה לא ביטלה את מצוות אלוהים אלא קבעה גישה מעשית לאפשר לגויים להתחיל את מסע האמונה שלהם מבלי להעמיס עליהם.

הקשר מתורת ישוע

ישוע עצמו הדגיש את חשיבות מצוות אלוהים. לדוגמה, במתי יט:17 ובלוקס יא:28, ובכל הדרשה על ההר (מתי ה-ז), ישוע אישר את הצורך בשמירת חוקי אלוהים, כגון לא לרצוח, לא לנאוף, לאהוב את רעינו, ורבים אחרים. עקרונות אלו היו בסיסיים ולא היו נזנחים על ידי השליחים.

סיכום על טיעון שקרי זה

מועצת ירושלים לא קבעה שגויים יכולים לאכול כל דבר או להתעלם ממצוות אלוהים. היא טיפלה בנושא ספציפי: כיצד גויים יכולים להתחיל להשתתף בקהילות המשיחיות מבלי להתחייב מיד לכל מצוות התורה. ארבע הדרישות היו אמצעים מעשיים לקידום הרמוניה בקהילות משותפות ליהודים וגויים.

הציפייה הייתה ברורה: הגויים יגדלו בהבנתם את מצוות אלוהים עם הזמן דרך לימוד התורה, שנקראה בבתי הכנסת בכל שבת. לטעון אחרת זו פרשנות שגויה למטרת המועצה ומתעלמת מהמסר הרחב של הכתובים.

טיעון שקרי: "השליח פולוס לימד שמשיח ביטל את הצורך לשמור את חוקי אלוהים לשם ישועה."

האמת: מנהיגים נוצרים רבים, אם לא הרוב, מלמדים בטעות שהשליח פולוס התנגד לחוקי אלוהים והורה לגויים המאמינים להתעלם מהמצוות. חלקם אף טוענים שציות לחוקי אלוהים עלול לסכן את הישועה. פרשנות זו הובילה לבלבול תיאולוגי משמעותי.

חוקרים החולקים על פרשנות זו השקיעו רבות בניסיון להבהיר את הסתירות סביב כתביו של פולוס, ולהראות שדבריו הובנו לא נכון או הוצאו מהקשרם ביחס לחוק ולישועה. עם זאת, הגישה של משרדנו שונה לחלוטין.

מדוע הסבר דברי פולוס היא גישה מוטעית

אנו מאמינים שאין זה הכרחי—ואף פוגעני כלפי אלוהים—להשקיע מאמצים רבים להסביר את עמדת פולוס על החוק. בכך אנו מעלים את פולוס, אדם בשר ודם, למעמד שווה או אף גבוה מהנביאים של אלוהים, ואפילו ישוע עצמו.

במקום זאת, הגישה התיאולוגית הנכונה היא לבדוק האם הכתובים לפני פולוס חזו או תמכו ברעיון שמישהו יבוא אחרי ישוע וילמד מסר המבטל את חוקי אלוהים. אם הייתה נבואה כה חשובה, היה לנו בסיס לקבל את כתביו של פולוס בעניין זה כהשראה אלוהית, והיה הגיוני לעשות כל מאמץ להבין ולחיות לפיה.

היעדר נבואות על פולוס

המציאות היא שאין בכתובים נבואות על פולוס—או על דמות אחרת—המביא מסר המבטל את חוקי אלוהים. היחידים שנזכרים במפורש בנבואות בתנ"ך ומופיעים בברית החדשה הם:

1. יוחנן המטביל: תפקידו כשליח המשיח נחזה ואושר על ידי ישוע (לדוגמה, ישעיהו מ:3, מלאכי ג:1, מתי יא:14).
2. יהודה איש קריות: אזכורים עקיפים נמצאים בפסוקים כמו תהילים מא:10 ותהילים סט:26.
3. יוסף הרמתי: ישעיהו נג:9 מתייחס אליו בעקיפין כמספק מקום לקבורת ישוע.

מעבר לאנשים אלו, אין נבואות על אף אדם—ובוודאי לא על מישהו מתרסוס—שנשלח לבטל את מצוות אלוהים או ללמד שהגויים יכולים להיוושע ללא ציות לחוקיו הנצחיים.

מה ניבא ישוע על העתיד אחרי עלייתו

ישוע נתן נבואות רבות על מה שיקרה אחרי שליחותו על פני האדמה, כולל:

• חורבן המקדש (מתי כד:2).
• רדיפת תלמידיו (יוחנן טו:20, מתי י:22).
• התפשטות מסר המלכות לכל העמים (מתי כד:14).

עם זאת, אין שום אזכור על מישהו מתרסוס—ובוודאי לא על פולוס—שניתנה לו סמכות ללמד דוקטרינה חדשה או מנוגדת לגבי ישועה וציות.

המבחן האמיתי לכתביו של פולוס

אין זה אומר שעלינו לדחות את כתביו של פולוס או של פטרוס, יוחנן, או יעקב. במקום זאת, עלינו לגשת לכתביהם בזהירות, ולוודא שכל פרשנות תואמת לכתבי היסוד: חוקי התורה ונביאי התנ"ך, ותורתו של ישוע בברית החדשה.

הבעיה אינה בכתבים עצמם, אלא בפרשנויות שהעניקו להם תאולוגים ומנהיגים כנסייתיים. כל פרשנות לכתביו של פולוס חייבת להיות נתמכת על ידי:

1. התנ"ך: חוקי אלוהים כפי שנמסרו באמצעות נביאיו.
2. ארבעת הבשורות: דברי ומעשי ישוע, אשר קיים את החוק.

אם פרשנות אינה עומדת בקריטריונים אלו, אין לקבלה כאמת.

מסקנה על טיעון שקרי זה

הטענה שפולוס לימד על ביטול חוקי אלוהים, כולל הוראות תזונה, אינה נתמכת בכתובים. אין נבואה שחוזה מסר כזה, וישוע עצמו קיים את החוק. לכן, כל הוראה שטוענת אחרת חייבת להיבחן אל מול דברו הבלתי משתנה של אלוהים.

כמאמיני המשיח, אנו נקראים להתיישר עם מה שכבר נכתב ונמסר על ידי אלוהים, ולא להסתמך על פרשנויות הסותרות את מצוותיו הנצחיות.

הבשרים האסורים לפי חוקי אלוהים

חוקי התזונה של אלוהים, כפי שהם מתוארים בתורה, מגדירים באופן ברור את בעלי החיים שמותר לעמו לאכול ואת אלה שעליהם להימנע מהם. הוראות אלו מדגישות קדושה, ציות והפרדה מתרגלים המטמאים. להלן רשימה מפורטת ומתוארת של הבשרים האסורים, יחד עם אזכורים מקראיים.

1. חיות יבשה שאינן מעלות גרה או שאין להן פרסה שסועה
   • חיות נחשבות טמאות אם הן חסרות אחת או שתיים מהתכונות הללו.
   • דוגמאות לחיות אסורות:
     • גמל (גָּמָל) – מעלה גרה אך אין לו פרסה שסועה (ויקרא יא:ד).
     • שפן (שָּׁפָן) – מעלה גרה אך אין לו פרסה שסועה (ויקרא יא:ה).
     • ארנבת (אַרְנֶבֶת) – מעלה גרה אך אין לה פרסה שסועה (ויקרא יא:ו).
     • חזיר (חֲזִיר) – יש לו פרסה שסועה אך אינו מעלה גרה (ויקרא יא:ז).
2. יצורים מימיים שאין להם סנפירים וקשקשים
   • רק דגים שיש להם גם סנפירים וגם קשקשים מותרים למאכל. יצורים שאין להם אחת מהתכונות הללו הם טמאים.
   • דוגמאות ליצורים אסורים:
     • שפמנון – אין לו קשקשים.
     • רכיכות – כולל שרימפס, סרטן, לובסטר וצדפות.
     • צלופחים – חסרי סנפירים וקשקשים.
     • דיונונים ותמנונים – אין להם סנפירים או קשקשים (ויקרא יא:ט-יב).
3. עופות דורסים, נבלות ועופות אחרים האסורים
   • החוק מפרט עופות מסוימים שאסור לאכול, בדרך כלל כאלה המזוהים עם התנהגויות של טרף או נבלות.
   • דוגמאות לעופות אסורים:
     • נשר (נֶשֶׁר) (ויקרא יא:יג).
     • דיה (דַּאָה) (ויקרא יא:יד).
     • עורב (עֹרֵב) (ויקרא יא:טו).
     • ינשוף, נץ, קורמורן ואחרים (ויקרא יא:טז-יט).
4. חרקים מעופפים ההולכים על ארבע
   • חרקים מעופפים נחשבים בדרך כלל לטמאים, אלא אם כן יש להם רגליים מפרקיות לקפיצה.
   • דוגמאות לחרקים אסורים:
     • זבובים, יתושים וחיפושיות.
     • ארבה וחגבים, עם זאת, הם יוצאים מהכלל ומותרים (ויקרא יא:כ-כג).
5. יצורים זוחלים על הארץ
   • כל יצור הזוחל על בטנו או שיש לו רגליים רבות והוא זוחל על הארץ הוא טמא.
   • דוגמאות ליצורים אסורים:
     • נחשים.
     • לטאות.
     • עכברים וחפרפרות (ויקרא יא:כט-ל, יא:מא-מב).
6. נבלות או בעלי חיים מתים מריקבון
   • אפילו מחיות כשרות, כל נבלה שמתה מעצמה או נטרפה על ידי טורפים אסורה לאכילה.
   • אזכור: ויקרא יא:לט-מ, שמות כב:ל.
7. הרבעת מינים שונים
   • למרות שאינו ישירות תזונתי, איסור הרבעת מינים שונים מצביע על הקפדה בתהליכי ייצור המזון.
   • אזכור: ויקרא יט:יט.

הוראות אלו מדגימות את רצון אלוהים שעמו יהיה נבדל, מכבד אותו אפילו בבחירות התזונתיות שלהם. על ידי שמירת החוקים הללו, מאמיניו מראים ציות וכבוד לקדושת מצוותיו.

---