נספח 6: הבשרים האסורים על פי תורת האלוהים

לא כל מה שחי נברא להיות מזון לבני האדם. אמת זו מתבהרת כאשר אנו בוחנים את ראשית האנושות בגן עדן. אדם, האדם הראשון, קיבל את המשימה לעבד גן. איזה גן? הטקסט העברי המקורי אינו מפרט, אך קיימות ראיות משכנעות שהיה זה גן פירות:

"ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם… ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב:טו).

אנו גם קוראים על תפקידו של אדם במתן שמות ודאגה לבעלי החיים, אך אין בכתובים שום רמז לכך שהם נועדו גם "לטובה למאכל", כמו העצים. אין זה אומר שאכילת בשר אסורה על ידי אלוהים—אם כך היה, הייתה לכך הוראה מפורשת בכל הכתובים. עם זאת, עובדה זו מבהירה שצריכת בשר בעלי חיים לא הייתה חלק מתפריט האנושות מראשית הבריאה. ההספקה הראשונית של אלוהים לאדם נראית כמתמקדת לחלוטין בצמחייה, עם דגש על פירות וצמחים אחרים.

ההבחנה בין בעלי חיים טהורים וטמאים

אף על פי שבסופו של דבר התיר אלוהים לאדם להרוג ולאכול בעלי חיים, הוקמו הבחנות ברורות בין בעלי חיים המתאימים למאכל ובין אלה שאינם מתאימים. הבחנה זו מוזכרת לראשונה בהוראות שניתנו לנח לפני המבול:
"מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומהבהמה אשר לא טהורה היא שניים איש ואשתו" (בראשית ז:ב).

העובדה שאלוהים לא הסביר לנח כיצד להבחין בין טהורים לטמאים מעידה על כך שידע זה היה כבר טבוע באנושות, אולי מראשית הבריאה. ההכרה בבעלי חיים טהורים וטמאים יכולה להיראות כהשתקפות של סדר ותכלית אלוהיים רחבים יותר, שבהם יצורים מסוימים הופרדו לתפקידים או למטרות מיוחדות בתוך המסגרת הטבעית והרוחנית. עם התפתחות הכתובים, הבחנה זו הופכת למפורטת יותר, תוך הדגשת חשיבותה בקשר הברית בין אלוהים לעמו.

המשמעות המוקדמת של בעלי חיים טהורים

בהתבסס על מה שהתרחש עד כה בסיפור בראשית, ניתן להניח בבטחה שעד המבול, ההבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים הייתה קשורה רק לקבלתם כקורבנות. מנחתו של הבל, שכללה את בכור צאנו, מדגישה עיקרון זה. בטקסט העברי, הביטוי "מבכרות צאנו" (מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ) משתמש במילה "צאן" (צֹאן, tzon), אשר מתייחסת בדרך כלל לבעלי חיים קטנים מבויתים, כמו כבשים ועזים. לכן, סביר מאוד שהבל הקריב כבש או גדי מצאנו (בראשית ד:ג-ה).

באופן דומה, כאשר נח יצא מהתיבה, הוא בנה מזבח והקריב עולות לה' מבעלי חיים טהורים, אשר הוזכרו במפורש בהוראות ה' לפני המבול (בראשית ח:כ; ז:ב). הדגשה מוקדמת זו על בעלי חיים טהורים לקורבן מניחה את היסוד להבנת תפקידם הייחודי בעבודת ה' ובטהרת הברית.

אזהרות האל על אכילת בשרים טמאים

במהלך התנ"ך (תנ"ך), אלוהים מזהיר שוב ושוב את עמו מפני הפרת חוקי המזון שלו. מספר פסוקים מגנים במיוחד על אכילת בעלי חיים טמאים, תוך הדגשה שהמעשה נחשב למרד במצוות האל:

"העם המכעיסים אותי על פניי… האוכלים בשר חזיר ומרק פיגולים בכליהם" (ישעיה סה:ג-ד).

"המקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחד בתוך האוכלים בשר החזיר והשקץ והעכבר, יחדיו יסופו נאום ה'" (ישעיה סו:יז).

אזהרות אלה מדגישות שאכילת בשר טמא אינה רק עניין תזונתי אלא כישלון מוסרי ורוחני. המעשה של צריכת מזון כזה נקשר למרד ישיר נגד הוראותיו של אלוהים. על ידי כניעה למנהגים האסורים במפורש, העם הפגין זלזול בקדושה ובציות.

ישוע ובשר טמא

עם בואו של ישוע, עליית הנצרות, וכתיבת הברית החדשה, רבים החלו לתהות אם אלוהים כבר אינו דורש ציות לחוקיו, כולל חוקי הבשרים הטמאים. בפועל, כמעט כל העולם הנוצרי אוכל כל דבר שיחפוץ.

עם זאת, עובדה היא שאין כל נבואה בתנ"ך האומרת שהמשיח יבטל את חוקי הבשר הטמא או כל חוק אחר של אביו (כפי שחלק טוענים). ישוע ציית בבירור להוראות האב בכל דבר, כולל בנושא זה. אם ישוע היה אוכל חזיר, בדיוק כפי שאנו יודעים שאכל דגים (לוקס כד:מא-מג) וטלה (מתי כו:יז-ל), אזי הייתה לנו הוראה ברורה בדוגמה, אך אנו יודעים שזה לא היה המצב. אין לנו כל רמז לכך שישוע ותלמידיו הפרו את ההוראות שניתנו על ידי אלוהים באמצעות הנביאים.

טענות שנדחו

טענה שקרית: "ישוע הכריז שכל המזון טהור."

האמת: מרקוס ז:א-כג מצוטט לעיתים קרובות כהוכחה לכך שישוע ביטל את חוקי התזונה בנוגע לבשרים טמאים. עם זאת, בחינה מעמיקה של הטקסט מגלה שהפרשנות הזו אינה מבוססת. הפסוק המצוטט בטעות אומר:
"כִּי אֵינֶנּוּ בָּא לִבּוֹ, כִּי אִם לְבִטְנוֹ, וְנִפְרָשׁ לַחוּץ. בָּזֶה הִטְהִיר אֶת־כָּל הַמַּאֲכָלִים" (מרקוס ז:יט).

ההקשר: לא מדובר על בשר טמא וטהור

ראשית, ההקשר של קטע זה אינו עוסק בבשר טמא וטהור כפי שנכתב בויקרא יא. במקום זאת, הוא מתמקד בדיון בין ישוע לבין הפרושים בנוגע למסורת יהודית שאינה קשורה לחוקי התזונה. הפרושים והסופרים שמו לב שתלמידי ישוע לא ביצעו את רחיצת הידיים הטקסית לפני שאכלו, הידועה בעברית כנטילת ידיים. רחיצה זו כוללת שטיפת הידיים עם ברכה ונוהגת להיות מנהג מסורתי בקהילה היהודית עד היום, בעיקר בקרב חוגים אורתודוקסיים.

דאגתם של הפרושים לא הייתה קשורה לחוקי התזונה של אלוהים אלא להקפדה על מסורת אנושית זו. הם ראו בכישלון של התלמידים לקיים את המנהג כהפרה של המסורת שלהם, דבר שנתפס כטומאה.

תגובתו של ישוע: מה שבלב הוא שחשוב יותר

ישוע מקדיש חלק ניכר מהפרק במרקוס ז כדי ללמד שמה שמטמא את האדם באמת אינו פרקטיקות חיצוניות או מסורות אלא מצב הלב. הוא מדגיש שטומאה רוחנית נובעת מבפנים, ממחשבות ומעשים חוטאים, ולא מהכשל לקיים טקסים חיצוניים.

כשישוע מסביר שמזון אינו מטמא אדם כי הוא נכנס למערכת העיכול ולא ללב, הוא אינו עוסק בחוקי התזונה אלא דווקא במסורת נטילת הידיים הטקסית. המיקוד שלו הוא בטהרה פנימית ולא בטקסים חיצוניים.

מבט מעמיק על מרקוס ז:19

מרקוס ז:19 מובן לעיתים קרובות באופן שגוי בשל הערת סוגריים שאינה קיימת בטקסט המקורי, ושמוציאי לאור של התנ"ך הוסיפו לטקסט, באומרם: "בכך הכריז שכל המאכלים טהורים." בטקסט היווני, המשפט אומר רק:
“οτι ουκ εισπορευεται αυτου εις την καρδιαν αλλ εις την κοιλιαν και εις τον αφεδρωνα εκπορευεται καθαριζον παντα τα βρωματα,”
שמתורגם באופן מילולי כך:
"כי הוא אינו נכנס אל ליבו, אלא אל בטנו, וממשיך אל בית הכסא, מטהר את כל המאכלים."

לקרוא את הביטוי: "ממשיך אל בית הכסא, מטהר את כל המאכלים" ולתרגם זאת כ"ובכך הכריז שכל המאכלים טהורים" הוא ניסיון בולט לעוות את הטקסט כדי להתאים אותו לדעה הקדומה הנפוצה נגד תורת ה' בבתי ספר לתיאולוגיה ובקרב מוכרי התנ"ך.

מה שנראה הגיוני יותר הוא שהמשפט כולו מתאר באופן פשוט את תהליך האכילה כפי שהיה מדובר בזמנו. מערכת העיכול מכניסה מזון, מוציאה ממנו רכיבים תזונתיים ומועילים שגוף האדם זקוק להם (החלק הטהור), ולאחר מכן מוציאה את השאר כפסולת. הביטוי "מטהר את כל המאכלים" ככל הנראה מתייחס לתהליך הטבעי הזה של הפרדת רכיבים מועילים ממה שיושלך.

סיכום על טיעון שקרי זה

מרקוס ז:1-23 אינו עוסק בביטול חוקי התזונה של אלוהים אלא בדחיית מסורות אנושיות שמדגישות טקסים חיצוניים על פני ענייני הלב. ישוע לימד שהטומאה האמיתית מגיעה מבפנים, ולא מאי קיום נטילת ידיים טקסית. הטענה ש"ישוע הכריז שכל המזון טהור" היא פרשנות שגויה של הטקסט, המבוססת על דעות קדומות נגד חוקי אלוהים הנצחיים. קריאה מדוקדקת של ההקשר והשפה המקורית מבהירה שישוע שמר על תורת משה ולא דחה את חוקי התזונה שניתנו על ידי אלוהים.

טיעון שקרי: "בחזון אלוהים אמר לשליח פטרוס שאנו יכולים לאכול כעת בשר מכל בעל חיים."

האמת: אנשים רבים מצטטים את חזון פטרוס במעשי השליחים י כהוכחה לכך שאלוהים ביטל את חוקי התזונה בנוגע לבשר טמא. עם זאת, בחינה מעמיקה של ההקשר והמטרה של החזון מגלה שלא הייתה לו כל כוונה לבטל את החוקים על אכילת בשר טמא או טהור. החזון נועד ללמד את פטרוס לקבל את הגויים לעם אלוהים ולא לשנות את חוקי התזונה שניתנו על ידי אלוהים.

חזון פטרוס ומשמעותו

במעשי השליחים י, פטרוס רואה חזון של יריעה יורדת מהשמים, ובה כל מיני בעלי חיים, טהורים וטמאים, בליווי פקודה: "קום, שחט ואכול". תגובתו המידית של פטרוס היא חד משמעית:
"חָלִילָה לִי אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי כָּל טָמֵא וּמִשְּׁקָץ" (מעשי השליחים י:14).

תגובה זו משמעותית מכמה סיבות:

1. ציות פטרוס לחוקי התזונה
   חזון זה מתרחש לאחר עלייתו של ישוע לשמים והשראת רוח הקודש ביום הפנטקוסט. אילו ישוע היה מבטל את חוקי התזונה במהלך שירותו, פטרוס—אחד מתלמידיו הקרובים—היה מודע לכך ולא היה מתנגד לכך בתוקף כזה. העובדה שפטרוס סירב לאכול בעלי חיים טמאים מראה שהוא עדיין שמר על חוקי התזונה ולא הבין שהם בוטלו.
2. המסר האמיתי של החזון
   החזון חוזר על עצמו שלוש פעמים, מה שמדגיש את חשיבותו, אך משמעותו האמיתית מתבהרת רק כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר פטרוס מבקר בבית קורנליוס, גוי. פטרוס עצמו מסביר את משמעות החזון:
   "הוֹרָנִי אֱלֹהִים שֶׁלֹּא לְהַבְדִּיל אִישׁ כְּטָמֵא אוֹ טָהוֹר" (מעשי השליחים י:28).

החזון כלל לא עסק במזון אלא היה מסר סמלי. אלוהים השתמש בדימויים של בעלי חיים טהורים וטמאים כדי ללמד את פטרוס שהמחיצות בין יהודים לגויים מוסרות ושהגויים יכולים כעת להיות חלק מהקהילה הבריתית של אלוהים.

סתירות לוגיות בטיעון "ביטול חוקי התזונה"

הטענה שחזון פטרוס ביטל את חוקי התזונה מתעלמת מכמה נקודות קריטיות:

1. התנגדותו הראשונית של פטרוס
   אילו חוקי התזונה כבר היו מבוטלים, התנגדותו של פטרוס לא הייתה הגיונית. דבריו משקפים את דבקותו המתמשכת בחוקים אלו, גם לאחר שנים של הליכה אחר ישוע.
2. אין ראיות מקראיות לביטול
   בשום מקום במעשי השליחים י הטקסט אינו אומר במפורש שחוקי התזונה בוטלו. המוקד כולו הוא על קבלת הגויים, ולא על הגדרה מחדש של מזון טמא וטהור.
3. הסמליות של החזון
   מטרת החזון מתבהרת ביישומו. כאשר פטרוס מבין שאלוהים אינו מפלה אלא מקבל אנשים מכל אומה אשר יראים אותו ועושים את הישר בעיניו (מעשי השליחים י:34-35), ברור שהחזון עסק בשבירת דעות קדומות, ולא בחוקי התזונה.
4. סתירות בפרשנות
   אילו החזון עסק בביטול חוקי התזונה, הוא היה סותר את ההקשר הרחב יותר של מעשי השליחים, שבו מאמינים יהודים, כולל פטרוס, המשיכו לשמור על הוראות התורה. יתרה מכך, החזון היה מאבד את כוחו הסמלי אם היה מתפרש באופן מילולי, שכן אז היה עוסק רק במנהגי תזונה ולא בעניין המהותי של הכללת הגויים.

סיכום על טיעון שקרי זה

חזון פטרוס במעשי השליחים י לא עסק במזון אלא באנשים. אלוהים השתמש בדימויים של בעלי חיים טהורים וטמאים כדי להעביר אמת רוחנית עמוקה יותר: שהבשורה מיועדת לכל העמים ושאין לראות בגויים טמאים או פסולים מלהיכלל בעמו של אלוהים. לפרש חזון זה כביטול חוקי התזונה פירושו לא להבין את ההקשר והמטרה של הקטע.

הוראות התזונה שניתנו על ידי אלוהים בויקרא יא נשארות ללא שינוי ומעולם לא היו מוקד החזון. פעולותיו והסבריו של פטרוס מאשרים זאת. המסר האמיתי של החזון עוסק בשבירת מחיצות בין עמים, ולא בשינוי חוקי אלוהים הנצחיים.

טיעון שקרי: "מועצת ירושלים החליטה שהגויים יכולים לאכול הכל, כל עוד זה לא נחנק ומכיל דם."

האמת: מועצת ירושלים (מעשי השליחים טו) מתפרשת לעיתים קרובות בטעות כהוכחה לכך שהגויים קיבלו אישור להתעלם מרוב מצוות אלוהים ולציית רק לארבעה דרישות בסיסיות. עם זאת, בחינה מעמיקה מגלה שמועצה זו לא עסקה בביטול חוקי אלוהים עבור הגויים, אלא בהקלה על השתתפותם הראשונית בקהילות היהודיות המשיחיות.

על מה עסקה מועצת ירושלים?

השאלה המרכזית שנדונה במועצה הייתה האם הגויים חייבים להתחייב לתורה במלואה—כולל ברית המילה—לפני שתינתן להם הזכות לשמוע את הבשורה ולהשתתף במפגשים של הקהילות המשיחיות הראשונות.

במשך דורות, המסורת היהודית קבעה שהגויים חייבים להיות שומרי תורה מלאים, כולל קבלת ברית המילה, שמירת השבת, חוקי התזונה, ומצוות אחרות, לפני שהיהודי יכול לבוא איתם במגע חופשי (ראו מתי י:5-6; יוחנן ד:9; מעשי השליחים י:28). החלטת המועצה סימנה שינוי, והכירה בכך שהגויים יכולים להתחיל את מסע האמונה שלהם מבלי להתחייב מיידית לכל המצוות.

ארבע דרישות ראשוניות להרמוניה

המועצה קבעה שהגויים יכולים להשתתף במפגשים הקהילתיים כפי שהם, בתנאי שהם ימנעו מהפרקטיקות הבאות (מעשי השליחים טו:20):

1. מאכלים שהוקדשו לאלילים: להימנע מאכילת מזון שהוקרב לאלילים, מכיוון שעבודת אלילים הייתה פוגענית מאוד למאמינים יהודים.
2. טומאה מינית: להימנע מחטאים מיניים, שהיו נפוצים בתרבויות פגאניות.
3. בשר שנחנק: להימנע מאכילת בעלי חיים שנחנקו, מכיוון שבשר כזה מכיל דם, האסור לפי חוקי התזונה של אלוהים.
4. דם: להימנע מצריכת דם, מנהג שאסור בתורה (ויקרא יז:10-12).

דרישות אלו לא היו סיכום של כל המצוות שהגויים נדרשו לציית להן. הן שימשו כנקודת התחלה להבטחת שלום ואחדות בין מאמינים יהודים וגויים בקהילות משותפות.

מה ההחלטה הזו לא אומרת

מגוחך לטעון שארבע הדרישות הללו היו המצוות היחידות שגויים נדרשו לציית להן כדי לרצות את אלוהים ולהיוושע.

• האם גויים היו חופשיים להפר את עשרת הדיברות?
  • האם היה מותר להם לעבוד אלים אחרים, לשאת שם ה' לשווא, לגנוב או לרצוח? בוודאי שלא. מסקנה כזו הייתה סותרת את כל מה שהכתובים מלמדים על ציפיות אלוהים לצדקה.
• נקודת התחלה, לא סיום:
  • המועצה עסקה בצורך המיידי לאפשר לגויים להשתתף בקהילות המשיחיות. ההנחה הייתה שהם יגדלו בידע ובציות לאורך זמן.

מעשי השליחים טו:21 מספקים הבהרה

החלטת המועצה מתבהרת במעשי השליחים טו:21:
"כִּי תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְּמַן קַדְמוֹן נִמְסְרָה לִכְלָל הָעִירִים, וּמִקְרָאֶיהָ נִקְרְאוּ בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת בְּכָל שַׁבָּת."

פסוק זה מראה שהגויים ימשיכו ללמוד את מצוות אלוהים כאשר יגיעו לבית הכנסת וישמעו את התורה. המועצה לא ביטלה את מצוות אלוהים אלא קבעה גישה מעשית לאפשר לגויים להתחיל את מסע האמונה שלהם מבלי להעמיס עליהם.

הקשר מתורת ישוע

ישוע עצמו הדגיש את חשיבות מצוות אלוהים. לדוגמה, במתי יט:17 ובלוקס יא:28, ובכל הדרשה על ההר (מתי ה-ז), ישוע אישר את הצורך בשמירת חוקי אלוהים, כגון לא לרצוח, לא לנאוף, לאהוב את רעינו, ורבים אחרים. עקרונות אלו היו בסיסיים ולא היו נזנחים על ידי השליחים.

סיכום על טיעון שקרי זה

מועצת ירושלים לא קבעה שגויים יכולים לאכול כל דבר או להתעלם ממצוות אלוהים. היא טיפלה בנושא ספציפי: כיצד גויים יכולים להתחיל להשתתף בקהילות המשיחיות מבלי להתחייב מיד לכל מצוות התורה. ארבע הדרישות היו אמצעים מעשיים לקידום הרמוניה בקהילות משותפות ליהודים וגויים.

הציפייה הייתה ברורה: הגויים יגדלו בהבנתם את מצוות אלוהים עם הזמן דרך לימוד התורה, שנקראה בבתי הכנסת בכל שבת. לטעון אחרת זו פרשנות שגויה למטרת המועצה ומתעלמת מהמסר הרחב של הכתובים.

טיעון שקרי: "השליח פולוס לימד שמשיח ביטל את הצורך לשמור את חוקי אלוהים לשם ישועה."

האמת: מנהיגים נוצרים רבים, אם לא הרוב, מלמדים בטעות שהשליח פולוס התנגד לחוקי אלוהים והורה לגויים המאמינים להתעלם מהמצוות. חלקם אף טוענים שציות לחוקי אלוהים עלול לסכן את הישועה. פרשנות זו הובילה לבלבול תיאולוגי משמעותי.

חוקרים החולקים על פרשנות זו השקיעו רבות בניסיון להבהיר את הסתירות סביב כתביו של פולוס, ולהראות שדבריו הובנו לא נכון או הוצאו מהקשרם ביחס לחוק ולישועה. עם זאת, הגישה של משרדנו שונה לחלוטין.

מדוע הסבר דברי פולוס היא גישה מוטעית

אנו מאמינים שאין זה הכרחי—ואף פוגעני כלפי אלוהים—להשקיע מאמצים רבים להסביר את עמדת פולוס על החוק. בכך אנו מעלים את פולוס, אדם בשר ודם, למעמד שווה או אף גבוה מהנביאים של אלוהים, ואפילו ישוע עצמו.

במקום זאת, הגישה התיאולוגית הנכונה היא לבדוק האם הכתובים לפני פולוס חזו או תמכו ברעיון שמישהו יבוא אחרי ישוע וילמד מסר המבטל את חוקי אלוהים. אם הייתה נבואה כה חשובה, היה לנו בסיס לקבל את כתביו של פולוס בעניין זה כהשראה אלוהית, והיה הגיוני לעשות כל מאמץ להבין ולחיות לפיה.

היעדר נבואות על פולוס

המציאות היא שאין בכתובים נבואות על פולוס—או על דמות אחרת—המביא מסר המבטל את חוקי אלוהים. היחידים שנזכרים במפורש בנבואות בתנ"ך ומופיעים בברית החדשה הם:

1. יוחנן המטביל: תפקידו כשליח המשיח נחזה ואושר על ידי ישוע (לדוגמה, ישעיהו מ:3, מלאכי ג:1, מתי יא:14).
2. יהודה איש קריות: אזכורים עקיפים נמצאים בפסוקים כמו תהילים מא:10 ותהילים סט:26.
3. יוסף הרמתי: ישעיהו נג:9 מתייחס אליו בעקיפין כמספק מקום לקבורת ישוע.

מעבר לאנשים אלו, אין נבואות על אף אדם—ובוודאי לא על מישהו מתרסוס—שנשלח לבטל את מצוות אלוהים או ללמד שהגויים יכולים להיוושע ללא ציות לחוקיו הנצחיים.

מה ניבא ישוע על העתיד אחרי עלייתו

ישוע נתן נבואות רבות על מה שיקרה אחרי שליחותו על פני האדמה, כולל:

• חורבן המקדש (מתי כד:2).
• רדיפת תלמידיו (יוחנן טו:20, מתי י:22).
• התפשטות מסר המלכות לכל העמים (מתי כד:14).

עם זאת, אין שום אזכור על מישהו מתרסוס—ובוודאי לא על פולוס—שניתנה לו סמכות ללמד דוקטרינה חדשה או מנוגדת לגבי ישועה וציות.

המבחן האמיתי לכתביו של פולוס

אין זה אומר שעלינו לדחות את כתביו של פולוס או של פטרוס, יוחנן, או יעקב. במקום זאת, עלינו לגשת לכתביהם בזהירות, ולוודא שכל פרשנות תואמת לכתבי היסוד: חוקי התורה ונביאי התנ"ך, ותורתו של ישוע בברית החדשה.

הבעיה אינה בכתבים עצמם, אלא בפרשנויות שהעניקו להם תאולוגים ומנהיגים כנסייתיים. כל פרשנות לכתביו של פולוס חייבת להיות נתמכת על ידי:

1. התנ"ך: חוקי אלוהים כפי שנמסרו באמצעות נביאיו.
2. ארבעת הבשורות: דברי ומעשי ישוע, אשר קיים את החוק.

אם פרשנות אינה עומדת בקריטריונים אלו, אין לקבלה כאמת.

מסקנה על טיעון שקרי זה

הטענה שפולוס לימד על ביטול חוקי אלוהים, כולל הוראות תזונה, אינה נתמכת בכתובים. אין נבואה שחוזה מסר כזה, וישוע עצמו קיים את החוק. לכן, כל הוראה שטוענת אחרת חייבת להיבחן אל מול דברו הבלתי משתנה של אלוהים.

כמאמיני המשיח, אנו נקראים להתיישר עם מה שכבר נכתב ונמסר על ידי אלוהים, ולא להסתמך על פרשנויות הסותרות את מצוותיו הנצחיות.

הבשרים האסורים לפי חוקי אלוהים

חוקי התזונה של אלוהים, כפי שהם מתוארים בתורה, מגדירים באופן ברור את בעלי החיים שמותר לעמו לאכול ואת אלה שעליהם להימנע מהם. הוראות אלו מדגישות קדושה, ציות והפרדה מתרגלים המטמאים. להלן רשימה מפורטת ומתוארת של הבשרים האסורים, יחד עם אזכורים מקראיים.

1. חיות יבשה שאינן מעלות גרה או שאין להן פרסה שסועה
   • חיות נחשבות טמאות אם הן חסרות אחת או שתיים מהתכונות הללו.
   • דוגמאות לחיות אסורות:
     • גמל (גָּמָל) – מעלה גרה אך אין לו פרסה שסועה (ויקרא יא:ד).
     • שפן (שָּׁפָן) – מעלה גרה אך אין לו פרסה שסועה (ויקרא יא:ה).
     • ארנבת (אַרְנֶבֶת) – מעלה גרה אך אין לה פרסה שסועה (ויקרא יא:ו).
     • חזיר (חֲזִיר) – יש לו פרסה שסועה אך אינו מעלה גרה (ויקרא יא:ז).
2. יצורים מימיים שאין להם סנפירים וקשקשים
   • רק דגים שיש להם גם סנפירים וגם קשקשים מותרים למאכל. יצורים שאין להם אחת מהתכונות הללו הם טמאים.
   • דוגמאות ליצורים אסורים:
     • שפמנון – אין לו קשקשים.
     • רכיכות – כולל שרימפס, סרטן, לובסטר וצדפות.
     • צלופחים – חסרי סנפירים וקשקשים.
     • דיונונים ותמנונים – אין להם סנפירים או קשקשים (ויקרא יא:ט-יב).
3. עופות דורסים, נבלות ועופות אחרים האסורים
   • החוק מפרט עופות מסוימים שאסור לאכול, בדרך כלל כאלה המזוהים עם התנהגויות של טרף או נבלות.
   • דוגמאות לעופות אסורים:
     • נשר (נֶשֶׁר) (ויקרא יא:יג).
     • דיה (דַּאָה) (ויקרא יא:יד).
     • עורב (עֹרֵב) (ויקרא יא:טו).
     • ינשוף, נץ, קורמורן ואחרים (ויקרא יא:טז-יט).
4. חרקים מעופפים ההולכים על ארבע
   • חרקים מעופפים נחשבים בדרך כלל לטמאים, אלא אם כן יש להם רגליים מפרקיות לקפיצה.
   • דוגמאות לחרקים אסורים:
     • זבובים, יתושים וחיפושיות.
     • ארבה וחגבים, עם זאת, הם יוצאים מהכלל ומותרים (ויקרא יא:כ-כג).
5. יצורים זוחלים על הארץ
   • כל יצור הזוחל על בטנו או שיש לו רגליים רבות והוא זוחל על הארץ הוא טמא.
   • דוגמאות ליצורים אסורים:
     • נחשים.
     • לטאות.
     • עכברים וחפרפרות (ויקרא יא:כט-ל, יא:מא-מב).
6. נבלות או בעלי חיים מתים מריקבון
   • אפילו מחיות כשרות, כל נבלה שמתה מעצמה או נטרפה על ידי טורפים אסורה לאכילה.
   • אזכור: ויקרא יא:לט-מ, שמות כב:ל.
7. הרבעת מינים שונים
   • למרות שאינו ישירות תזונתי, איסור הרבעת מינים שונים מצביע על הקפדה בתהליכי ייצור המזון.
   • אזכור: ויקרא יט:יט.

הוראות אלו מדגימות את רצון אלוהים שעמו יהיה נבדל, מכבד אותו אפילו בבחירות התזונתיות שלהם. על ידי שמירת החוקים הללו, מאמיניו מראים ציות וכבוד לקדושת מצוותיו.

מהו היום שבו יש ללכת לכנסייה?

נתחיל את הלימוד בעובדה הברורה: אין מצווה בתורה שמורה באיזה יום על הנוצרי ללכת לכנסייה. לעומת זאת, קיימת מצווה מפורשת שמורה על היום שבו עליו לנוח – היום השביעי.

נוצרי יכול להיות פנטקוסטלי, בפטיסטי, קתולי, פרסביטריאני או בן כל זרם אחר, וללכת לתפילות ולימודי תנ"ך ביום ראשון או בכל יום אחר שיבחר. אך הדבר אינו פוטר אותו מהחובה לשמור את היום השביעי כיום מנוחה, כפי שנצטווה על ידי אלוהים.

האם אלוהים קבע יום ספציפי להתכנסות לתפילה?

לאורך הכתובים, אלוהים מעולם לא ציווה באיזה יום על בניו ובנותיו להתאסף כדי לעבוד אותו.

• לא ביום שבת, לא ביום ראשון ולא באף יום אחר.
• עבודת ה׳ – תפילה, לימוד, שירה והודיה – יכולה להתבצע בכל יום: לבד, במשפחה, או בקבוצה.
• היום שבו מתכנסים לתפילה אינו קשור למצוות השבת או לאף מצווה אחרת שהגיעה מאלוהים.

מה באמת כתוב במצוות השבת?

במצוות השבת נאמר במפורש:

• אין לעבוד:
  • "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ:10).
• לא נאמר דבר על תפילה בציבור:
  • אלוהים לא ציווה להתאסף במקדש, במשכן או בכל מקום מוגדר אחר דווקא בשבת.
  • המצווה מתמקדת במנוחה ובמניעת עבודה מכל אדם או בעל חיים תחת חסותך.

על המאמין להבחין בין יום המנוחה לבין היום שבו בוחר להתפלל בקהילה. שני מושגים אלו נבדלים זה מזה, וכל אחד מהם נושא חשיבות בפני עצמו.

למה ה׳ קידש את היום השביעי?

השבת כיסוד לבריאה

ה׳ מציין את יום השבת כיום קדוש (נבדל, מוקדש) במקומות רבים בכתבי הקודש, כבר משבוע הבריאה:
"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב:2-3).

בהזכרת השבת הראשונה, אלוהים מניח את הבסיס למצווה שיינתן לימים מאוחרים יותר:

1. הפרדה מהימים שקדמו לו:
   • יום השבת נבדל מששת ימי המעשה (ראשון, שני, שלישי, וכו׳).
2. מנוחה ביום זה:
   • אף על פי שה׳ אינו זקוק למנוחה, כיוון שהוא רוח (יוחנן ד:24), הוא משתמש בשפה אנושית, המכונה תיאולוגית כאנתרופומורפיזם, כדי להבהיר לנו כיצד אנו אמורים להתנהג ביום השביעי: לנוח.
3. קדושת היום:
   • המילה קדוש מצביעה על נבדלות ותכלית ייחודית ליום השבת, שהוא ברכה ונחת לעמו של ה׳.

השבת והחטא

• השבת קדמה לחטא:
  • קידוש השבת התרחש בטרם הופיע החטא בעולם, מה שמראה שאין מדובר בתגובה לחטא אלא בעקרון נצחי.
  • משמעות הדבר היא שגם בשמים ובארץ החדשה ימשיכו הברואים לקדש את היום השביעי כמנוחה מברכת ה׳.

השבת והיהדות

• השבת אינה מסורת יהודית בלבד:
  • השבת אינה נובעת ממסורת יהודית, שכן אברהם, אביהם של בני ישראל, נולד רק דורות רבים אחרי הבריאה.
  • השבת נועדה לכל בני האדם, להראות לבניו האמיתיים של ה׳ את דוגמתו ביום זה.
• חיקוי ה׳:
  • בני האדם נקראים לחקות את אלוהים במעשיהם, כפי שישוע הדגיש:
    "אָמֵן אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הַבֵּן לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אֶת אָבִיו עוֹשֶׂה; כִּי אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָב, כֵּן יַעֲשֶׂה הַבֵּן" (יוחנן ה:19).

יום השבת הופרד מימי הבריאה כבר בראשית ההיסטוריה האנושית, והקדושה שה׳ העניק לו אינה תלויה בזמן או בתרבות מסוימת. השבת היא מצווה נצחית המבטאת את תכלית הבריאה ואת הברית בין האדם לבוראו, והיא מהווה דוגמה ומופת לאופן שבו אנו נקראים ללכת בדרכיו של ה׳, כפי שעשה ישוע.

פרטים נוספים על המצווה הרביעית

השבת – יסוד הבריאה

בפרק בראשית, אלוהים מבהיר בצורה ברורה שהוא הבדיל את היום השביעי מכל שאר הימים, וקבע אותו כיום מנוחה. עם זאת, עד לנקודה זו בכתובים, ה׳ לא פירט באופן ברור מה על האדם, שנברא ביום השישי, לעשות ביום השביעי.

רק כאשר העם הנבחר יצא למסע אל הארץ המובטחת, ה׳ העניק הוראות מפורטות לגבי יום השבת. לאחר 400 שנים שבהן חיו כעבדים בארץ זרה ופגאנית, היה צורך ליישר את ההבנה לגבי השבת. ולכן, אלוהים בעצמו כתב את המצווה הזאת על לוחות האבן, על מנת להבהיר שמדובר בציווי ישיר ממנו, ולא בהוראה אנושית.

המצווה במילים של ה׳:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וּבְהֶמְתְּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ:8-11).

משמעות הדברים

1. זיכרון והקדשה:
   • "זכור את יום השבת" מדגיש את החשיבות של השבת כיום קדוש שיש להבדילו משאר הימים.
2. שישה ימי עבודה:
   • התורה מתירה לעבוד ולעסוק במלאכה במשך שישה ימים בשבוע.
3. יום מנוחה אוניברסלי:
   • בשבת נאסר על כולם לעבוד: בני הבית, העובדים, בעלי החיים, ואפילו הגרים (הזרים) הגרים בתוך שערי הבית.
4. חיקוי הבריאה:
   • המצווה מתבססת על דוגמת ה׳ בבריאה – שישה ימי עבודה ויום מנוחה.
5. ברכה וקידוש:
   • יום השבת מבורך ומקודש על ידי ה׳, מה שמעניק לו מעמד ייחודי בין כל ימי השבוע.

מצוות השבת אינה רק הוראה פשוטה להימנע מעבודה; היא סמל לברית בין האדם לבוראו, המבוסס על חיקוי פעולתו של ה׳ בבריאה. השבת מזכירה לנו את חשיבות המנוחה, הקדושה והציות להוראות ה׳, המבטיחות קיום פיזי ורוחני בעולם שהוקדש לעבודת הבורא.

למה המצווה מתחילה בפועל "זכור"?

משמעות הפועל "זכור"

העובדה שה׳ פותח את המצווה הרביעית במילה "זכור" ( לזכור, להיזכר) מדגישה שהשבת אינה רעיון חדש עבור עמו של ה׳. עם זאת, לאחר תקופה של 400 שנות עבדות במצרים, שבה לא יכלו בני ישראל לקיים את השבת בצורה הנכונה, היה צורך להזכיר להם מחדש את חשיבות היום הזה ואת ההוראות המדויקות לגביו.

גם בתוך עשרת הדיברות, מצוות השבת ניתנת בפירוט רב יותר משאר המצוות, ותופסת כשליש מהפסוקים. עובדה זו מדגישה את המשקל המיוחד שהשבת מקבלת בתוך ההוראות האלוהיות.

שבת – יום מנוחה ולא יום פולחן

חשוב לשים לב שמצוות השבת, כפי שנכתבה במעמד הר סיני, אינה מזכירה דבר על עבודת ה׳, תפילה, לימוד תורה או שירה משותפת.
במקום זאת, ההוראה הברורה היא לזכור ולשמור את יום השבת:

• זכירה: לזכור את היום השביעי כמיוחד ומקודש.
• שמירה: להימנע מכל עבודה, הן ברמה האישית והן ברמת האחריות כלפי המשפחה, העובדים, המבקרים ואפילו החיות.

ה׳ מקפיד להבהיר שהשבת חלה לא רק על האדם עצמו, אלא גם על הסובבים אותו. גם יום מנוחה פיזית ונפשית לכל היצורים החיים, ללא יוצא מן הכלל.

עשיית עבודת ה', צרכים בסיסיים ומעשי חסד בשבת.

כאשר ישוע היה איתנו כאן על הארץ, הוא הבהיר לנו שעבודות הקשורות לעבודת האל בעולם (יוחנן ה:17), צרכים בסיסיים של האדם כמו אכילה (מתי יב:1), ומעשי חסד כלפי הזולת (יוחנן ז:23), יכולים וצריכים להיעשות ביום השבת מבלי לחלל את המצווה הרביעית.

ביום השביעי, הבן שעל הארץ נח ממלאכתו, מחקה את אביו שבשמיים. בנוסף, הוא עובד את האל ומתענג על תורתו, לא רק ביום השבת אלא בכל ימות השבוע. בנו של אלוהים אוהב ושמח לציית לכל מה שאביו לימד אותו:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב; כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א:1-2). ראו גם: תהילים מ:8; קיב:1; קיט:11, 35, 48, 72, 92; איוב כג:12; ירמיהו טו:6; לוקס ב:37; א יוחנן ה:3.

הבטחות האל למי ששומר את השבת

ה׳ השתמש בנביא ישעיהו כדי להכריז על אחת מהבטחות היפות ביותר בתנ"ך עבור אלה שמצייתים למצוותיו ושומרים את יום השבת כיום מנוחה:

"אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ, בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד; וְכִבַּדְתּוֹ, מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ: כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר" (ישעיהו נח:13-14).

משמעות ההבטחה
שומרי השבת זוכים להתחבר עמוקות אל ה׳ ולהתענג בנוכחותו. הבטחתו היא להעניק להם ברכה פיזית ורוחנית, לשאת אותם לגבהים ולשתף אותם בנחלת אבותיהם. זו הבטחה שמזכירה לנו את הקשר המיוחד בין האדם לבוראו ביום המקודש הזה.

ברכות השבת הן גם לגויים

הבטחה מיוחדת ויפה זו קשורה ליום השביעי ומיועדת במיוחד למי שמבקש את ברכת ה'. הנביא ישעיהו הבהיר בבירור שברכות אלה אינן מוגבלות ליהודים בלבד. כך הבטיח הבורא לגויים:

"וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה, לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים–כָּל-שֹׁמְרֵי שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-הַר קָדְשִׁי; וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלוֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי–כִּי בֵּיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נו:6-7).

השבת והפעילות בכנסיות

הנוצרי הצייתן, יהודי משיחי או גוי, נח ביום השביעי כי זהו היום שה' קידש ואמר לנוח בו. אם הוא מבקש להתחבר לקהילתו, לעבוד את ה' עם אחיו ואחיותיו למשיח, הוא יכול לעשות זאת בכל הזדמנות, לרוב ביום ראשון או באמצע השבוע כאשר מתקיימים מפגשי תפילה, לימודי תורה, או פעילויות אחרות בכנסיות.

היהודים בתקופת המקרא וגם היהודים האורתודוקסים המודרניים מתכנסים בבתי הכנסת בשבת, פשוט כי זה נוח יותר, שכן בשבת הם שובתים ממלאכה, כמצוות הדיבר הרביעי. גם ישוע הלך בקביעות לבית הכנסת בשבתות, אך מעולם לא רמז שזו הייתה חובה כחלק מהמצווה הרביעית, משום שזה אינו חלק מהמצווה.

ישוע עסק כל שבעת ימי השבוע בהשלמת עבודת אביו (יוחנן ד:34), ובשבת היה מוצא בבית הכנסת מספר רב של אנשים שזקוקים לשמוע את בשורת המלכות (לוקס ד:16).

מצווה שנשכחה כמעט לחלוטין

מצוות שיער וזקן היא אחת המצוות שאינה נלמדת כמעט בשום זרם נוצרי, למרות שאין כל טיעון תיאולוגי המצדיק את התעלמותה.

• שמירה בימי המקרא:
  • בתקופת המקרא, מצווה זו נשמרה בקפידה על ידי כל העם היהודי.
  • היהודים החרדים כיום ממשיכים לשמור על מצווה זו, גם אם לעיתים באופן שאינו תואם במדויק את פרטי התורה.
• ישוע והשליחים:
  • ישוע, כמו כל יהודי אדוק, שמר על מצווה זו.
  • אין ספק שכל השליחים ותלמידי ישוע קיימו את המצוות שבתורה, כולל מצוות השיער והזקן כפי שכתוב:
    • "לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ" (ויקרא י״ט:27).

השפעות תרבותיות על הקהילה הנוצרית הקדומה

במאות הראשונות לאחר ישוע, החלו נוצרים להתרחק מהוראות התורה, כולל מצוות השיער והזקן, בעיקר בשל השפעות תרבותיות.

• השפעת היוונים והרומאים:
  • בתרבויות היוונית והרומית, שמירה על תספורת קצרה וזקן מטופח או מגולח הייתה נחשבת לאידיאל היגייני ואסתטי.
  • המאמינים החדשים, שהגיעו מתרבויות אלו, הביאו איתם מנהגים אלו, מה שהשפיע על הקהילה הנוצרית.
• חולשת המנהיגות:
  • במקום לעמוד איתן על חשיבות המצוות ולהנחות את המאמינים לשמור עליהן, מנהיגי הכנסייה באותה תקופה נכנעו להשפעות תרבותיות.
  • כך החלה התדרדרות, שבה מצוות ה׳ נדחקו לטובת ערכים ומנהגים חברתיים.

השפעות ארוכות טווח

• חוסר נאמנות למצוות:
  • חוסר העמידה האיתנה בתקופה הקדומה הוביל לקהילה חלשה, שלא הצליחה לשמור על נאמנותה לתורה.
  • תהליך זה נמשך לאורך הדורות, ועד ימינו אנו רואים כנסייה שהתרחקה מהדרכה המקורית של ישוע ותלמידיו.
• שארית נאמנה:
  • כמו תמיד, ה׳ שומר על שארית נאמנה, קבוצה קטנה שאינה נכנעת ללחצים תרבותיים או חברתיים.
  • כפי שנאמר:
    • "וְהִשְׁאַרְתִּי בְּיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָּרְעוּ לַבָּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ" (מלכים א׳ י״ט:18).

מצוות השיער והזקן היא דוגמה לאופן שבו תרבות יכולה לעצב את אופי הקהילה, גם כשהדבר סותר את הוראות התורה.

• על המאמין השואף לשמור על נאמנות לה׳ לשים את מצוותיו מעל מנהגי החברה, בדיוק כפי שעשה ישוע.
• גם אם הקהילה כולה מתעלמת ממצווה זו, על כל אחד לשקול היטב את המחויבות האישית שלו לציית להוראות הברורות של ה׳.

התפתחות ההנהגות לאורך הדורות

במאות הראשונות לאחר ישוע, נוצרים גויים החלו בהדרגה לנטוש את המצווה שלא לגלח את שיערם וזקנם, בעוד שהיהודים המשיחיים (יהודים שהאמינו שישוע הוא המשיח) המשיכו לקיים את כל מצוות התורה.

• הבדל בין יהודים לגויים:
  • ככל שההפרדה בין היהדות לנצרות התחדדה, היהודים המשיחיים המשיכו לדבוק במצוות התורה, ואילו הנוצרים הגויים הושפעו יותר ויותר מהתרבות שסביבם.
  • לאחר הכרת הנצרות באימפריה הרומית בעקבות צו מילאנו בשנת 313 לספירה, הפכה התרבות הרומית למרכזית יותר בקרב הנוצרים.

השפעות תרבותיות ופרשנות שונה

• השפעת התרבות הגרקו-רומית:
  • הנורמות של הגרקו-רומים בנוגע לתספורת וגילוח השפיעו על הנוצרים.
  • במקום לשמור על מצוות התורה כפי שישוע לימד, נוצרה פרשנות שונה שהתרחקה מהדרכת התורה המקורית.
• התאמת הנצרות לעולם החילוני:
  • נוצר תהליך שבו הנצרות ניסתה להתאים עצמה לתרבות הסובבת אותה, בעוד שבמקביל שמרה על זיקה מסוימת למאמינים הראשונים, שהקפידו על כל מצוות ה׳.
  • דבר זה מנוגד לדבריו של ישוע:
    • "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ הַנְּבִיאִים, לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל אֶלָּא לְקַיֵּם" (מתי ה׳:17).

ישוע, הזקן והשיער

ישוע המשיח היה דוגמה מושלמת לכל מאמין המבקש לזכות בחיי נצח.

• ציות מלא לתורה:
  • ישוע שמר על כל מצוות האב, כולל מצוות השיער והזקן.
  • דוגמתו שימשה לשתי מטרות עיקריות:
    • לתקופתו:
      • ישוע הדגים את הדרך הנכונה לשמור על התורה תוך התנגדות להוספות הרבניות, שהיו יותר מסורתיות מאשר נאמנות לתורה.
    • לדורות הבאים:
      • דוגמתו משמשת כקריאה לדורות העתידיים לדבוק באותה אמת.

הנבואה בישעיהו על ישוע

אחת הנבואות על סבלו של ישוע היא פגיעה בזקנו:

• "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים, פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק" (ישעיהו נ׳:6).
• סבלו של ישוע כלל לא רק פגיעות פיזיות, אלא גם פגיעות בזקנו, שהיה סמל לאמונתו ולציותו למצוות האב.

הציות של ישוע למצוות השיער והזקן מדגיש את חשיבותן, הן כאמצעי להתקרבות לה׳ והן כסמל נאמנות.

דוגמתו קוראת לכל מאמין לחזור לשורשי התורה, לא כעול, אלא כמפתח לחיים של קדושה ונאמנות.

כיצד לקיים את המצווה הנצחית בצורה נכונה

אורך השיער והזקן

• שיער וזקן נראים:
  • הגבר צריך לשמור על שיער וזקן באורך שמבהיר שיש לו את שניהם, גם למתבונן מרחוק.
  • האורך לא חייב להיות ארוך מדי, אך גם לא קצר מדי.
  • העיקר הוא שהשיער והזקן לא יהיו קצרים עד כדי כך שהם כמעט ואינם נראים.

לא לגלח את קווי המתאר הטבעיים

• משמעות המילה "פאה":
  • המילה "פאה" בתורה מתייחסת לקצוות, גבולות או זוויות.
  • האיסור אינו על אורך השיער עצמו, אלא על גילוח קווי המתאר הטבעיים של השיער והזקן.
• השוואה עם מצוות הקציר:
  • באותו פרק שבו מופיעה מצוות השיער והזקן, המילה "פאה" משמשת גם בהקשר של שדה חקלאי:
    • "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" (ויקרא י״ט:9).
  • בדיוק כמו שלא קוצרים את קצוות השדה, כך לא מגלחים את קצוות השיער או הזקן.

שמירה על ההנחיה האלוהית

• משמעות המצווה:
  • המיקוד הוא בקיום הקווים הטבעיים של השיער והזקן.
  • אין חובה ספציפית לאורך השיער, אלא להימנע מפעולה שמוחקת את גבולותיהם הטבעיים.

קיום נכון של מצוות השיער והזקן כולל:

1. שמירה על אורך שיער וזקן ברור.
2. הימנעות מגילוח קווי המתאר הטבעיים של השיער והזקן.
   מצווה זו מדגישה את חשיבות הכבוד להנחיות הברורות של ה׳ ומסמלת את הנאמנות של האדם למצוותיו.

טיעונים בלתי תקפים להימנעות מקיום מצוות השיער והזקן

טיעון בלתי תקף 1: "רק מי שרוצה לגדל זקן צריך לקיים את המצווה"

• הטיעון:
  ישנם אנשים, כולל מנהיגים משיחיים, הטוענים שהם פטורים ממצווה זו משום שהם מגלחים את זקנם לגמרי. לפי גישה זו, המצווה תחול רק על מי שבוחר "לגדל זקן". כלומר, רק מי שמחליט לגדל שיער או זקן יהיה מחויב לשמור עליהם כפי שה׳ ציווה.
• הפרכת הטיעון:
  • בתורה לא מופיעה אף מילה תנאי כמו "אם" או "במקרה ש" בהקשר למצווה זו.
  • ההנחיות הן ברורות: השיער והזקן צריכים להיות נשמרים במתארם הטבעי, ללא גילוח מוחלט או פגיעה בגבולותיהם.
  • על פי אותו היגיון, ניתן היה להימנע ממצוות אחרות:
    • "אינני חייב לשמור שבת משום שאינני שומר שום יום מנוחה."
    • "אינני חייב להימנע מבשר טמא משום שאינני בודק מה יש בצלחתי."
• גישה זו מול ה׳:
  • ה׳ רואה באדם שמתייחס למצוותיו כמעמסה או כאי-נוחות, מישהו שמבקש להתחמק מאחריותו.
  • הדבר מנוגד לרוח הכתובים, כפי שבא לידי ביטוי בתהילים:
    • "הוֹרֵנִי יְהוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב. הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְּכָל לֵב" (תהילים קי״ט:33-34).

טיעון בלתי תקף 2: "המצווה קשורה למנהגים פגאניים"

• הטיעון:
  יש המפרשים בטעות שלוי י״ט:27 קשור לריטואלים פגאניים של עמים שכנים, כמו מנהגים של תספורת וגילוח הקשורים למתים.
• הפרכת הטיעון:
  • פירוש ישיר של הטקסט:
    • הפסוק:
      "לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ" (ויקרא י״ט:27).
    • המילה "פאה" מתייחסת בבירור למתאר, לקצה, או לגבול, ולא למנהג כלשהו של פולחן למתים.
    • זוהי הנחיה ישירה הקשורה לאסתטיקה אישית, ללא כל הקשר למנהגים פגאניים.
  • המסורת היהודית:
    • המסורת היהודית לדורותיה ראתה בפסוק זה הנחיה עקרונית ואישית לכל גבר ישראלי.
    • הפרשנות הפגאנית אינה נתמכת בכתובים או במסורת.

ויקרא י״ט ומצוות השיער והזקן: הבנה עמוקה

פרק י״ט בויקרא מציג קשת רחבה של מצוות, המבטאות את הקשר שבין חיי היומיום לקדושה שה׳ דורש מעמו. בין המצוות ניתן למצוא:

• איסור אכילת דם ("לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", פסוק 26).
• שמירת השבת ("אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", פסוקים 3, 30).
• יחס הוגן לגר ("כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר", פסוקים 33-34).
• כבוד לזקנים ("מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם", פסוק 32).
• שימוש במידות ומשקלות הוגנים ("מֹאזְנֵי צֶדֶק", פסוקים 35-36).
• איסור ערבוב סוגי זרעים ולבישת בגדים מעורבים ("כִּלְאַיִם… שַׁעַטְנֵז", פסוק 19).

המצווה על השיער והזקן בהקשר רחב

המצווה מתייחסת ישירות לאופן שבו גברים צריכים לשמור על שיערם וזקנם.

• איסור גילוח השיער והזקן אינו מותנה:
  • אין בתורה שום תנאי או הגבלה, כמו "אם זה נעשה למת".
  • מצווה זו עומדת בפני עצמה ונדרשת כתנאי לשמירת קדושת האדם.

טעויות פרשנות: "רק בהקשר של אבלות"

יש הטוענים כי מצוות גילוח השיער והזקן קשורה רק לפולחן אבלות, אך זו תוספת שאינה נכתבת במפורש בכתובים.

• מה הכתוב אינו אומר:
  • בשום מקום בתורה לא נאמר שאדם רשאי לגלח את שערו או זקנו כל עוד אינו עושה זאת במסגרת של אבלות.
  • זוהי פרשנות אנושית, המוסיפה תנאים שאינם קיימים בטקסט.
• מה הכתוב כן אומר:
  • האיסור ברור ונוגע לעצם פעולת הגילוח של קווי המתאר של הראש והזקן.
  • ההקשר של "למת" נועד להבהיר שמנהגים כאלו, גם אם מקובלים בתרבויות זרות, אינם סיבה להפר את המצווה.

הגישה הנכונה למצוות השיער והזקן

הניסיון למצוא "פתרונות" או "תירוצים" כדי להימנע מקיום המצווה חושף גישה של חוסר כבוד לדבר ה׳.

• שמירה נאמנה:
  • מצוות השיער והזקן ניתנה כדי להדגיש את ייחודיות האדם המקיים את מצוות ה׳, וכדי לסמל את קבלת מרותו המוחלטת.
  • כל ניסיון לעקוף את המצווה או לשנות את משמעותה הוא בגידה בכוונת התורה ובקדושת ה׳.

היהודים האורתודוקסים ומצוות השיער והזקן

היהודים האורתודוקסים, אף על פי שחלקם מפרשים בצורה לא מדויקת את פרטי המצווה על שיער וזקן, תמיד ראו את המצווה בויקרא י״ט:27 כמצווה עצמאית שאינה קשורה למנהגים פגאניים.

• הבנת ההפרדה:
  • המצווה נתפסת כחלק מעקרון הקדושה והנבדלות, ולא כחוק הנוגע לאבלות או פולחן אלילי.
  • גישה זו מדגישה את מחויבות האדם לשמור על דמותו הטבעית כפי שברא אותו ה׳.

ניתוח המילים במקור העברי

המילים שבהן משתמש הכתוב, תקפו (taqqifu) ו-תשחית (tashchit), נושאות משמעות מדויקת:

1. תקפו:
   • משמעותה "לחתוך או לגלח מסביב".
   • איסור זה מתייחס לקצוות השיער בראש (לא לאורך כל שערה אלא למתאר), שלא ישתנו בצורה מלאכותית.
2. תשחית:
   • משמעותה "להשחית, לפגוע או להרוס".
   • הכוונה היא לא לפגוע במתאר הטבעי של הזקן, שכן פגיעה זו נחשבת לעיוות הדמות הטבעית שה׳ העניק.

המצווה כבסיס לקדושה אישית

ההבנה היהודית המסורתית רואה במצווה זו הדרכה לחיים של קדושה ונבדלות:

• לא ביטוי של תרבות אלא של אמונה:
  • שמירת השיער והזקן בצורה הטבעית אינה נובעת מאמונות פגאניות, אלא מבטאת נאמנות לה׳ ומחויבות לקדושה.
• תפקיד המצווה בהגדרת הזהות:
  • המצווה מדגישה את החשיבות של שמירה על הופעה חיצונית שמכבדת את אלוקים ומסמלת את השייכות לעמו.

מסקנה

שני הטיעונים הנפוצים נגד קיום מצוות השיער והזקן נופלים מול בחינה מדוקדקת של הכתובים והמסורת.

1. המצוות אינן מותנות ברצון האדם: אין שום בסיס להתניה של המצווה ברצון לגדל שיער או זקן.
2. המצווה אינה קשורה למנהגים פגאניים: ההנחיה היא ישירה וברורה, ללא כל אזכור של הקשר תרבותי חיצוני.

המאמין המבקש לשמור על נאמנות לה׳ צריך לגשת למצוותיו בכבוד וביראה, מתוך הבנה שהן נועדו לקדש אותו ולהקריבו אל ה׳.

מצווה לכל בני האדם המבקשים להיות חלק מעמו של ה׳

הציצית היא אחת המצוות שניתנה לכל מי שמבקש להשתייך לעמו הקדוש של ה׳, יהודים וגויים כאחד.

• הציצית משמשת כאמצעי פיזי להזכיר את מצוות ה׳ ולחזק את המחויבות של האדם לקיים אותן.
• היא נועדה להבדיל את עמו של ה׳ משאר העמים ולשמש תזכורת מתמדת לזהותם וקדושתם.

מצוות הציצית: לזכור את מצוות ה׳

המצווה ניתנה על ידי ה׳ דרך משה במהלך 40 שנות הנדודים במדבר.

• מה היא הציצית?
  • ציצית: גדילים או פתילים שנקשרים על כנפות הבגד.
  • אחד החוטים חייב להיות בצבע כחול (או אולי סגול), צבע המסמל קדושה ושמיימיות.
• מטרת הציצית:
  • להזכיר לכל הנושא אותה את מצוות ה׳ ולהימנע מסטייה אחר הלב והעיניים.
  • היא נועדה לחבר את המאמין לשורשיו הרוחניים ולהבטיח את ציותו לחוקי ה׳.

הציווי בכתבי הקודש

הציווי לציצית מופיע בספר במדבר:
“וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה׳, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם” (במדבר ט״ו:37–40).

משמעות הציצית

1. תזכורת נצחית:
   • המצווה נאמרה שיש לקיימה “לדֹרותם”, מה שמעיד על כך שהיא אינה מוגבלת לתקופה מסוימת אלא תקפה לדורות.
2. חיבור לשמיים ולקדושה:
   • חוט התכלת מדגיש את הקשר לשמיימיות ואת ייחודיות העם הנושא את מצוות ה׳.
3. הימנעות מסטייה:
   • הציצית מסייעת להתרחק ממחשבות או פעולות שמובילות לסטייה רוחנית.

הציצית אינה רק סמל חיצוני; היא כלי לחיזוק הקשר בין האדם לאלוהיו ולתזכורת יומיומית למחויבות לציית לכל מצוות ה׳. המצווה הזו, שניתנה הן ליהודים והן לגויים המתחברים לעמו של ה׳, נשארת רלוונטית ותקפה לכל דור ולכל אדם המבקש להיות חלק מעמו הקדוש.

האם הציצית מיועדת רק לגברים או לכולם?

השאלה הנפוצה ביותר בנוגע למצווה זו היא האם היא מחייבת רק גברים או את כלל העם.

• בני ישראל:
  הפסוק במדבר ט״ו:37-40 משתמש בביטוי “בני ישראל”, שמשמעותו “בנים” (גברים) בלבד.
  • לעומת זאת, במקומות אחרים בתורה נאמר “כל קהל ישראל”, המתייחס לכלל הקהילה, כולל נשים וילדים (ראו יהושע ח׳:35, דברים ל״א:11, דברי הימים ב׳ ל״ד:23).
• נשים וציצית:
  במקרא אין כל אזכור לכך שנשים חייבות בציצית.
  • אף על פי שכיום יש נשים יהודיות או גויות משיחיות הבוחרות לענוד ציצית כחלק ממנהג אישי, אין לכך ביסוס ברור בכתובים.

כיצד ללבוש את הציצית?

• הציצית אמורה להיות משולבת בבגד, באופן מסורתי ארבעה גדילים:
  • שניים מלפנים ושניים מאחור.
  • אין ללבוש ציצית בזמן הרחצה.
  • לגבי לבישת ציצית בזמן השינה, ישנה דעה שהיא אינה הכרחית, מכיוון שהיא נועדה לשמש תזכורת חזותית – דבר שאינו מתקיים כאשר ישנים.

סוגים שונים של ציציות – לא כולן נאמנות לתורה

מה משמעות הצבע הכחול בציצית?

• הצבע כחול (או אולי סגול):
  • בתורה נאמר שאחד מהחוטים בציצית חייב להיות “תכלת”, אך גוון מדויק לא צוין.
  • בתרבות היהודית המודרנית, רבים נמנעים משימוש בתכלת בטענה שאינם יודעים את הגוון המדויק.
  • עם זאת, אם צבע מדויק היה חשוב, התורה הייתה מבהירה זאת במפורש.
• כחול כמייצג קדושה:
  • תכלת מזוהה באופן מסורתי עם קדושה ושמיימיות.
  • למרות שהרעיון שהתכלת מסמלת את המשיח הוא מושך, אין לכך ביסוס ברור בכתובים.

עשה בעצמך את הציצית שלך לפי המצווה שבבמדבר ט"ו:ל"ז-מ הורד קובץ PDF

עיצוב מודרני של ציציות

ישנם אנשים שמנצלים את העמימות בצבעי החוטים לעיצוב ציציות צבעוניות ומגוונות.

• אזהרה:
  • עיצובים כאלו אינם מומלצים.
  • מצוות הציצית נועדה לשמור על ענווה וצייתנות לה׳. שימוש בצבעים או עיצובים יוצאי דופן עלול לשדר גישה של חופשיות יתר במצוות ה׳, דבר שאינו ראוי.

צבעי הציצית המקוריים

בימי המקרא, צבעי הטקסטיל היו מוגבלים עקב עלות הצביעה:

• רוב הציציות היו בגוונים טבעיים, כמו לבן, קרם או בז׳, בשל מקורן מצמר של כבשים, עיזים או גמלים.
• אנו ממליצים להיצמד לגוונים אלה כדי לשמור על רוח המצווה.

מצוות הציצית, כפי שמוסברת במקרא, מחייבת גברים באופן ספציפי. על החוטים להיות פשוטים, עם חוט תכלת אחד שמסמל קדושה ותזכורת מתמדת לציות לה׳. במקום להוסיף עיצובים או צבעים, יש להקפיד על שמירת רוח המצווה בפשטותה ובכבוד כלפי מצוות ה׳.

כמות החוטים בציצית

התורה אינה מציינת במפורש כמה חוטים כל ציצית צריכה להכיל. הדרישה היחידה היא שאחד החוטים יהיה בצבע תכלת.

• המסורת היהודית המודרנית:
  • ברוב הציציות המודרניות יש ארבעה חוטים כפולים, היוצרים שמונה חוטים בכל פינה.
  • בנוסף, במסורת הרבנית נוספו קשרים שנחשבים כחובה, אך אלו אינם מבוססים בכתבי הקודש.
• הצעה: חמשה או עשרה חוטים:
  אנו ממליצים להשתמש בחמשה או עשרה חוטים בכל ציצית:
  • עשרה חוטים:
    • מייצגים את עשרת הדיברות, שהן סמל לכל תורת ה׳.
  • חמישה חוטים:
    • מסמלים את חלוקת הדיברות לשתי לוחות: חמישה בכל לוח, לפי סברה מקובלת.

חשוב לציין שאין הוכחה לכך שהדיברות חולקו לחמישה בכל לוח, ויש הסבורים שהחלוקה הייתה אחרת (למשל, ארבעה דיברות הקשורים לקשר עם ה׳ ושישה הקשורים ליחסים עם הזולת).

מות החוטים המדויקת היא עניין סמלי בלבד. ה׳ לא נתן הוראות מפורשות לגבי מספר החוטים, ולכן ניתן לבחור במספר שמתאים לזיכרון ולמחויבות האישית.

“לְמַעַן תִּזְכְּרוּ”

התורה מדגישה את המטרה המרכזית של הציצית: לשמש כלי חזותי שיעזור לזכור את מצוות ה׳ ולמנוע סטייה מהדרך הנכונה.

• מהות התזכורת:
  • הציצית, עם חוט התכלת, מסייעת להזכיר לכל רואה אותה את מחויבותו לציית לה׳.
  • היא נועדה למנוע מהמאמין ללכת אחר תאוות הלב והעיניים, שעלולות להוביל לחטא.
• רלוונטיות עכשווית:
  • כמו בזמן מתן התורה, כך גם היום: אנו זקוקים לתזכורת קבועה כדי להימנע מפיתויי העולם.
  • הציצית מזכירה לנו לא רק את קיומם של המצוות, אלא גם את העובדה שה׳ מצפה מאיתנו לציית להן ושאי-ציות עלול לגרור השלכות.

מחסום נגד חטא

כאשר אדם עומד בפני פיתוי לחטוא ומביט בציצית, היא משמשת כתזכורת מיידית לכך שיש אלוהים, וכי אותו אלוהים נתן מצוות שעלינו לקיים.

• תזכורת חזותית:
  • הציצית פועלת כמעין מחסום המונע מאיתנו לסטות מהדרך הנכונה.
  • כל פעם שהמאמין מביט בציצית, הוא נזכר באחריותו הרוחנית ובהשלכות האפשריות של מעשיו.

הציצית, עם חוט התכלת, אינה רק פריט חיצוני; היא כלי עמוק לחיזוק האמונה והציות לה׳. מטרתה היא לסייע לכולנו לזכור את מצוות ה׳ ולהתחזק במאבק נגד הפיתויים של העולם הזה, מתוך יראת שמיים ואהבת ה׳.

“כל מצוותיי”

הציות לכל מצוות ה׳ הוא הבסיס לשמירה על קדושה ונאמנות לאלוהים. הציצית על הבגד משמשת כסמל מוחשי להזכיר לעמו של ה׳ את חובתם לחיות חיים קדושים וצייתנים.

• קדושה והפרדה:
  • להיות קדוש ולהיות מופרש לה׳ הם עקרונות מרכזיים לאורך כל כתבי הקודש.
  • המצווה על הציצית היא דרך מעשית לשמור על מודעות מתמדת למחויבות זו.

“כל” מצוות ה׳ – לא חלקן

• התורה משתמשת במילה “כל” (כֹּל) כדי להדגיש את הצורך לציית לכל מצוות ה׳, ולא רק לחלקן.
  • בעוד שבכמעט כל הכנסיות בעולם מדגישים ציות לברירת מצוות, הציווי של ה׳ הוא לציית לכולן.
• המצוות הן הוראות:
  • המצוות נועדו להנחות את דרכינו ולשמור על נאמנותנו לאלוהים.
  • הן אינן הצעות או המלצות, אלא דרישות ברורות שיש לקיים אם אנו רוצים לרצות את ה׳ ולהיות חלק מעמו.

התהליך שמוביל לישועה

ישוע הדגיש שהישועה מתחילה בריצוי האב, על ידי שמירה על מצוותיו הקדושות.

• ציות שמוביל לחיי נצח:
  • ה׳ בוחן את ליבו של האדם. כאשר כוונותיו של האדם הן לציית ולהתקרב, הוא זוכה להכוונת רוח הקודש.
  • רוח הקודש מסייעת לאדם לשמור על כל מצוות ה׳ ולהתמיד בדרכו.
• האב שולח את האדם לישוע:
  • לאחר שה׳ מאשר את נאמנותו של האדם, הוא מעניק אותו לישוע.
  • ישוע עצמו אמר:
    • “אֵין אָדָם יָכוֹל לָבוֹא אֵלַי, אֶלָּא אִם הָאָב שֶׁשָּׁלְחַנִי יִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ; וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן” (יוחנן ו׳:44).
    • “זֹאת רְצוֹן הָאָב שֶׁשָּׁלְחַנִי: שֶׁכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי לֹא אֲאַבֵּד מִמֶּנּוּ אֶת אֶחָד, אֶלָּא אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן” (יוחנן ו׳:39).

הציות לכל מצוות ה׳, כפי שהן מופיעות בתורה, הוא הכרחי לריצוי האב.

• הציצית משמשת כתזכורת פיזית להיצמד לכל מצוות ה׳ ולחיות בקדושה, ציות ונאמנות.
• רק באמצעות חיים שמכוונים לרצון ה׳, נזכה להדרכת רוח הקודש ולהיות “מוענקים” לישוע, שבאמצעותו נקבל את סליחת החטאים וישועתנו הנצחית.

ישוע והציצית

ישוע כדוגמה לציות למצוות ה׳

ישוע המשיח, בחייו עלי אדמות, הדגים את החשיבות של ציות למצוות ה׳, כולל המצווה ללבוש ציצית על הבגד.

• אזכור הציצית בברית החדשה:
  • במקור היווני, המילה “κράσπεδον” (kraspedon) מתייחסת לציצית, הגדילים או החוטים המחוברים לכנפות הבגד.
  • במילים אחרות, הכתובים מתעדים שישוע אכן לבש ציצית כפי שציווה ה׳ בתורה.

האישה שנרפאה מגע בציצית של ישוע

• בברית החדשה מסופר על אישה שסבלה מדימום במשך שנים רבות, שבאמונתה התקרבה אל ישוע ונגעה בציצית שבבגדו:
  • “וְהִנֵּה אִשָּׁה זוֹבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, נִגְּשָׁה מֵאָחוֹר וְנָגְעָה בִּכְנַף בִּגְדוֹ” (מתי ט׳:20).
  • מגע זה, שהתרחש מתוך אמונה, הוביל לריפויה המיידי.

רבים שביקשו לגעת בציצית של ישוע

בבשורת מרקוס מסופר כי אנשים רבים חיפשו לגעת בציציות שבבגדו של ישוע, בידיעה שהציציות מסמלות את מצוות ה׳ ואת הברכות והכוחות הנובעים מציות להן:

• “וּכְשֶׁבָּא אֶל מָקוֹם כָּל שֶׁהוּא – אִם לַכְּפָרִים וְאִם לֶעָרִים וְאִם לַשָּׂדוֹת – הֵנִיחוּ אֶת הַחוֹלִים בַּשְּׁוָקִים וּבִקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיּוּכְלוּ לָגַעַת אֲפִלּוּ בִּצְיצִית בִּגְדוֹ; וְכָּל אֲשֶׁר נָגְעוּ בּוֹ נִרְפְּאוּ” (מרקוס ו׳:56).

משמעות הציצית במשיחיותו של ישוע

1. ציות מושלם לתורה:
   • ישוע שמר על מצוות ה׳ במלואן, כולל הציצית, כדי להוות דוגמה מושלמת לעמו.
2. הציצית כסמל למצוות:
   • הציצית מסמלת את מצוות ה׳ ואת הברכות הנובעות מציות להן.
   • מגע בציצית מבטא לא רק אמונה בכוחו של ישוע, אלא גם קישור בין ציות למצוות לריפוי וברכה.

ישוע המשיח לא רק לימד על חשיבות המצוות, אלא גם חי אותן בפועל, כולל מצוות הציצית. מעשיו ודוגמתו מדגישים את הקשר הישיר בין ציות למצוות ה׳ לבין הברכות הרוחניות והפיזיות שהן מביאות, גם עבור אלו המאמינים בו.

מבין כל מצוותיו הקדושות של ה׳, נדמה שברית המילה היא המצווה היחידה שכמעט כל הכנסיות, בטעות, מחשיבות כמבוטלת. הקונצנזוס סביב הנושא כה חזק, עד כי אפילו יריבים דוקטרינריים ותיקים, כגון הכנסייה הקתולית והכנסיות הפרוטסטנטיות ( אדוונטיסטים, בפטיסטים, פרסביטריאנים, וכדומה), כמו גם אלו הנחשבות כתנועות כיתתיות, כגון המורמונים ועדי יהוה – כולם טוענים כי מצווה זו בוטלה על הצלב. למרות הקונצנזוס הרחב, אין כל בסיס בכתבי הקודש לתמוך ברעיון שברית המילה בוטלה.

שתי סיבות נפוצות לאי-ציות למצווה זו

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שהרעיון שברית המילה אינה נדרשת כל כך נפוץ בקרב נוצרים, למרות שישוע מעולם לא לימד דוקטרינה כזו, וכל השליחים והתלמידים של ישוע, כולל פאולוס, צייתו למצווה זו. יתרה מכך, המנהיגים המשתמשים בכתבי פאולוס כדי "לשחרר" את הגויים מהדרישה הזו מתעלמים מהעובדה שאין בתנ"ך נבואה שמרמזת כי עם בואו של המשיח, עמו של ה', יהודים או גויים, יהיו פטורים מלשמור את מצווה זו של ה'.

ברית המילה: סימן הברית לנצח

ברית המילה נדרשה מאז אברהם, הן לצאצאיו הביולוגיים והן לגויים שרצו להצטרף לעמו של ה'.

אף אחד לא התקבל כחלק מהקהילה הקדושה (המופרדת מעמי העולם) מבלי לעבור ברית מילה. מצווה זו הייתה הסימן הפיזי של הברית בין ה' לעמו הנבחר. הברית לא הוגבלה לצאצאיו הביולוגיים של אברהם, אלא כללה גם את הזרים שרצו להיות חלק מהקהילה הקדושה ולהיחשב שווים בעיני ה':
"יָלִיד בַּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא, הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית י״ז:12–13).

למה הדרישה הזו נמשכת גם כיום

אם הגויים באמת לא היו זקוקים לסימן הפיזי הזה כדי להצטרף לעמו של ה', לא הייתה סיבה לכך שה' ידרוש ברית מילה לפני בוא המשיח אך לא לאחריו.

כדי שתפיסה זו תהיה נכונה, היה צורך במידע ברור על כך בנבואות התנ"ך, וישוע היה צריך להבהיר זאת לאחר עלייתו.
עם זאת:

• אין כל נבואה בתנ"ך על כך שגויים שיצטרפו לעמו של ה' יהיו פטורים ממצוותיו, כולל ברית המילה.
• ישוע מעולם לא אמר כי ברית המילה תבוטל לאחר עלייתו לשמיים.

כל אזכור בתנ"ך על שילובם של הגויים בעמו של ה' מציין במפורש שציות לכל מצוות ה' נדרש מהם, כולל ברית המילה.

ברית המילה היא חלק בלתי נפרד מהברית הנצחית שה' כרת עם עמו. הגויים, כמו צאצאיו הביולוגיים של אברהם, חייבים לציית למצווה זו כדי להיות חלק מהקהילה הנבחרת של ה' ולהיחשב שווים בעיניו. כל רעיון שאומר אחרת אינו נתמך בכתבי הקודש ואינו תואם את רצון ה'.

כל המצוות חלות גם על הגויים

גם צאצאיו הביולוגיים של אברהם וגם הגויים המצטרפים לעמו של ה׳ מחויבים לשמור את כל המצוות, ללא יוצא מן הכלל:
"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר ט״ו:15–16).

הגֵּר

(כל הגויים, בעבר ובהווה, שרוצים להיות חלק מעמו של ה׳)

המונח "גֵּר" (ger) מתייחס לזר, אדם שאינו יהודי, שחי בקרב בני ישראל ומתחייב לציית לתורתם ולחיות לפי אמונתם באל האחד והאמיתי. ה"גֵּר" שונה מזרים אחרים שהיו במגע עם ישראל, שכן הוא השתלב בקהילה ואימץ אורח חיים זהה לזה של בני ישראל, כולל שמירת חוקי התורה הקדושה.

סוגים אחרים של זרים

1. נוֹכְרִי (Nokri, נכרי):
   • זר ללא קשר לקהילה הישראלית, לרוב סוחר זמני או מבקר.
   • ה"נוכרי" לא היה מחויב לשמור את חוקי התורה, אך נדרש לכבד כללים בסיסיים בעת שהותו בארץ ישראל.
2. תּוֹשָׁב (Toshav, תושב):
   • אדם שחי באופן זמני או כמתיישב בין בני ישראל, אך לא התחייב לשמירת התורה במלואה.
   • ה"תושב" יכל לחיות פרקי זמן ממושכים בארץ, אך מעמדו לא היה זהה לזה של "גֵּר" שקיבל על עצמו את חוקי התורה.

מעמדו המיוחד של הגֵּר

ל"גֵּר" היה מעמד ייחודי, שכן עם קבלת חוקי ה׳, הוא היה יכול להשתתף באופן מלא בחיים הדתיים והחברתיים של הקהילה הישראלית. זה כלל:

• השתתפות בקורבנות ובחגים.
• שוויון זכויות וחובות דתיות מול בני ישראל.

המונח "גֵּר" מדגיש את חשיבות שילובם של הגויים בקהילת ה׳, בתנאי שהם מקבלים על עצמם לשמור את חוקי התורה הקדושה. בכך, הגויים לא רק משתלבים פיזית, אלא הופכים לחלק בלתי נפרד מעמו של ה׳, עם אותן זכויות וחובות דתיות ורוחניות.

הסיבות המרכזיות להתנגדות לברית המילה

1. הקושי במילוי המצווה

הסיבה הראשונה לכך שהכנסיות מלמדות בטעות שברית המילה בוטלה – מבלי לציין מי בדיוק ביטל אותה – טמונה בקושי למלא מצווה זו. מנהיגי הכנסיות חוששים כי אם יכירו באמת שה' מעולם לא נתן הוראה כזו, הם יאבדו חברים רבים מקהילתם.

ברית המילה תמיד הייתה, ונשארה, מצווה לא נוחה לקיום. גם כיום, עם ההתקדמות הרפואית, נדרש מהנוצרי שמבקש לקיים את המצווה לעבור תהליך הכולל:

• חיפוש איש מקצוע רפואי.
• תשלום מכיסו (לרוב הביטוח הרפואי אינו מכסה).
• התמודדות עם אי הנוחות שלאחר הניתוח.
• התמודדות עם סטיגמה חברתית, התנגדות מצד משפחה, חברים והקהילה הכנסייתית.

ההחלטה לקיים את המצווה דורשת נחישות רבה. מי שאינו מחויב בלבו למלא את מצוות ה' ייטה בקלות לוותר על כך.

עדות אישית:
אני עצמי נאלצתי לעבור את כל התהליך הזה בגיל 63, כאשר בחרתי להישמע למצווה זו מתוך ציות לה'. התהליך אינו קל, והעידוד לוותר עליו קיים מכל עבר.

2. חוסר הבנה של מושג ההאצלה והסמכות האלוהית

הסיבה השנייה, והחשובה יותר, היא שהכנסייה אינה מבינה כראוי את מושג ההאצלה או הסמכות האלוהית.

חוסר הבנה זה נוצל על ידי השטן כבר מראשית הדרך, כאשר כמה עשורים בלבד לאחר עלייתו של ישוע לשמיים, החלו מאבקי כוח בין מנהיגי הכנסיות. אלה הובילו למסקנה המופרכת שכביכול ה׳ האציל לפטרוס ולממשיכי דרכו סמכות לשנות כרצונם את תורת ה׳.

שינויים בחוקי התורה

רעיון זה, שנולד מהשפעת השטן, לא נעצר רק בברית המילה אלא התפשט לשינויים רבים במצוות התנ"ך שאותן ישוע ותלמידיו תמיד קיימו.

הכנסייה התעלמה מהעובדה שכל שינוי או האצלה של סמכות על תורת ה' חייבים לבוא מה׳ עצמו, באמצעות נביאי התנ"ך או המשיח.

אין סמכות אנושית לשנות את חוקי ה׳

אין זה מתקבל על הדעת שאנשים פשוטים יעניקו לעצמם סמכות לשנות דבר יקר וקדוש כל כך לה׳ כמו תורתו.

ברית המילה נותרה מצווה נצחית כחלק מהברית של ה׳ עם עמו. כל ניסיון להקל, לבטל או לשנות מצווה זו – או כל מצווה אחרת – אינו מבוסס על סמכות אלוהית ואינו עומד בקנה אחד עם רצון הבורא כפי שנמסר בכתבי הקודש.

אף נביא ולא ישוע עצמו הזהירו מפני שינוי בתורת ה׳

אין אף נביא בתנ״ך, ולא ישוע בברית החדשה, שהזהיר כי האב ייתן, לאחר בוא המשיח, לכל קבוצה או אדם – בין אם בכתבי הקודש ובין אם מחוצה להם – את הכוח או ההשראה לבטל, לשנות, או לעדכן ולו את המצווה הקטנה ביותר. להיפך, ה׳ היה ברור לחלוטין כי פעולה כזו תיחשב כחטא חמור:
"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים ד׳:2).

אובדן האינדיבידואליות בקשר עם הבורא

בעיה חמורה נוספת שהתפתחה עם השנים היא אובדן הקשר האישי והישיר בין האדם לבוראו.

הכנסייה מעולם לא נועדה לשמש כמתווכת בין ה׳ לאדם. עם זאת, כבר בראשית התקופה הנוצרית, היא לקחה לעצמה תפקיד זה.

במקום שכל מאמין, בהדרכת רוח הקודש, יפתח קשר אישי עם האב ועם הבן, נוצר מצב שבו כל המאמינים הפכו תלויים לחלוטין במנהיגיהם כדי לדעת מה ה׳ מצווה ומה הוא אוסר.

שליטת הכנסייה בכתבי הקודש

חלק גדול מהבעיה נבע מהעובדה שעד הרפורמציה במאה ה-16, הגישה לכתבי הקודש הייתה מוגבלת לאנשי הכנסייה בלבד.

היה אסור לאדם הפשוט לקרוא את התנ״ך בעצמו, בטענה שאין לו היכולת להבין את הכתוב ללא פרשנות הכמורה.

ניסיון לשנות או לבטל את מצוות ה׳, כמו גם הגבלת הגישה לכתבי הקודש או הסתמכות מוחלטת על מתווכים, מנוגדים לחלוטין לרצון ה׳ כפי שהתבטא בתורתו. כל מאמין נדרש לקשר אישי וישיר עם הבורא, בהדרכת רוח הקודש, על מנת לציית לדבריו הנצחיים.

חמש מאות שנים חלפו מאז הרפורמציה, למרות שכיום לכל אדם יש גישה לכתבי הקודש, העם עדיין מובל כמעט לחלוטין על פי מה שמנהיגיו מלמדים – בין אם מדובר באמת או בטעות.

בעיה מתמשכת של תלות במנהיגות

רוב האנשים אינם לומדים ואינם פועלים בעצמם כדי להבין מה ה׳ דורש מכל יחיד.

• אותם תורות שגויות בנוגע למצוות ה׳ הקדושות והנצחיות שהיו קיימות לפני הרפורמציה ממשיכות לעבור מדור לדור.
• מוסדות ההכשרה הדתית של כל הזרמים מלמדים את אותם פרשנויות ואי-הבנות שהתקבעו במהלך ההיסטוריה.

העדר נאמנות לדבריו של ישוע

ממה שידוע לי, אין אף מוסד נוצרי שמלמד את המנהיגים העתידיים את האמת שישוע עצמו לימד:

• שום מצווה של ה׳ לא בוטלה עם בוא המשיח.
  ישוע אמר במפורש:
  "כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד מִן הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יִקָּרֵה הַכֹּל. לָכֵן מִי שֶׁיַּפֵּר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הָאֵלֶּה הַקְּטַנּוֹת וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הָאֲנָשִׁים יִקָּרֵא קָטָן בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֲבָל מִי שֶׁיְּקַיֵּם וּמְלַמֵּד יִקָּרֵא גָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" (מתי ה׳:18–19).

התלות במנהיגים, במקום חיפוש אישי של ה׳, ממשיכה להיות בעיה חמורה.
המשמעות היא שרוב הנוצרים אינם מודעים לכך שכל מצוות ה׳ נותרו בתוקפן ושציות להן הוא חלק מהאמונה האמיתית. דבריו של ישוע בברית החדשה מחזקים את נצחיותה של התורה ואת חשיבותה לציות והוראה נכונה. על כל מאמין לשאוף להכיר את הכתובים בעצמו, תוך שהוא נשען על רוח הקודש ולא על פרשנויות אנושיות בלבד.

הציות החלקי של חלק מהזרמים

כמה כנסיות שמתאמצות ללמד שמצוות ה' תקפות לנצח, אך מסיבה מסתורית כלשהי, הכנסיות הללו מגבילות את רשימת המצוות התקפות. הן תומכות במיוחד בעשרת הדיברות (כולל היום השביעי מהדיבר הרביעי) ובמאכלים הטמאים של ויקרא יא, אך עוצרות שם, מבלי להציג אף פסוק מהתנ"ך או מארבעת הבשורות המצדיק את המצוות הללו בפרט ולא את כל השאר, כמו השיער והזקן, הציצית והמילה.

ברית המילה: הברית הנצחית בין ה׳ לעמו

ברית המילה הייתה ותישאר הסימן הנראה לעין של הברית בין ה׳ לעמו.

• הברית לא הייתה מוגבלת לצאצאיו הביולוגיים של אברהם בלבד.
• הברית תמיד הייתה פתוחה לכל אדם, יהודי או גר, שרצה להצטרף לעם הקדוש של ה׳.

כפי שנאמר:
"המול לכם כל זכר… ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא" (בראשית י״ז:10–12).

העובדה שזרמים מסוימים מקבלים רק חלק מהמצוות בתורה, תוך התעלמות ממספר מצוות ברורות שלא זכו אפילו להתנגדות מדומה, מצביעה על חוסר עקביות.
הברית הנצחית של ברית המילה, כמו מצוות אחרות, נותרה תקפה עבור כל מי שרוצה להיות חלק מעמו הקדוש של ה׳. כל מצוות התורה נועדו לחבר את המאמין לאלוהים, להבדיל אותו מהעולם, ולשמר את הברית הנצחית של ה׳ עם עמו.

השליח פאולוס נמצא בכתבי הקודש ומהווה חלק מהאמונה הנוצרית

אחת הניסיונות הראשונים לאסוף את הכתבים שנכתבו לאחר עלייתו של ישוע הייתה על ידי מרקיון, בעל צי ספינות עשיר במאה השנייה.

מרקיון, שהיה חסיד נלהב של פאולוס, דחה את כל הטקסטים למעט כתבי פאולוס והבשורה של לוקס, שהייתה שותף של פאולוס. הוא פסל את שאר הבשורות והאיגרות כלא אותנטיות או נטולות השראה אלוהית.

כינון הקאנון של הברית החדשה

הקאנון של הברית החדשה, כפי שאנו מכירים אותו היום, הוכר רשמית רק בסוף המאה הרביעית, כ-350 שנה לאחר עלייתו של ישוע.

ועידות הכנסייה הקתולית ברומא, היפו (393) וקרתגו (397) היו קריטיות באישורם של 27 הספרים המרכיבים את הברית החדשה. תהליך זה נועד להתמודד עם מגוון הפרשנויות והכתבים שצצו בקהילות הנוצריות השונות.

חשיבות כתבי פאולוס והקושי בהבנתם

כתבי פאולוס מהווים חלק מכתבי הקודש, ולכן הם צריכים להיחשב כטקסטים בסיסיים באמונה הנוצרית.

• הבעיה אינה בפאולוס עצמו, אלא בפרשנות לכתביו.
• פאולוס כתב בסגנון מורכב, וכבר בזמנו נאמר כי קשה להבין את דבריו:
  "כאשר בכל אגרותיו דיבר בהן על דברים אלה, אשר יש בהן דברים קשים להבין, והעתים מעקמים אותם כשעיקמו גם את הכתבים [γραφὰς] האחרים לאובדנם העצמי" (פטרוס ב׳ ג׳:16).

סמכות כתבי פאולוס מול מצוות התורה

הבעיה המרכזית היא לא עצם כתבי פאולוס, אלא הרעיון שהכנסייה מייחסת לפאולוס סמכות לבטל, לשנות או לעדכן את תורת ה׳:

• אין בתנ״ך או בברית החדשה שום נבואה שמציינת כי ה׳ ישלח שליח בשם פאולוס שיש לשמוע לו על פני הנביאים או המשיח.
• כל הבנה או פרשנות לכתבי פאולוס אינה נכונה אם היא לא תואמת את מה שנאמר בתורה, בנביאים ובדברי ישוע.

כיצד לגשת לכתבי פאולוס?

על נוצרי ירא שמיים להימנע מלהסתמך על פרשנויות לכתבי פאולוס שאינן עומדות בקנה אחד עם תורת ה׳ כפי שנמסרה:

• אם פרשנות מסוימת אינה מתיישבת עם דברי הנביאים והמשיח, יש לדחות אותה.
• יש לפעול בענווה ולומר:
  "אינני מבין את הקטע הזה, וההסברים שקראתי שגויים כי הם אינם מתיישבים עם דברי הנביאים או דברי המשיח. אשאיר את זה בצד עד אשר ה׳ ירצה להאיר את עיניי."

כתבי פאולוס חשובים כחלק מכתבי הקודש, אך פרשנות שגויה עלולה להוביל לעיוות דברי ה׳. הדרך הנכונה היא להעמיד את כל הבנה או פרשנות לבחינה אל מול התורה, הנביאים ודברי המשיח, ולדחות כל דבר שאינו עומד במבחן הזה.

מבחן גדול לגויים

מבחן האמונה והציות

ניתן לראות בכך את אחד המבחנים המשמעותיים ביותר שה׳ החליט להעמיד בפני הגויים, מבחן שמקביל לאתגר שעמד בפני העם היהודי במהלך מסעם לארץ כנען.
כפי שנאמר:
"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסּוֹתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא" (דברים ח׳:2).

מבחן הציות עבור הגויים

במבחן זה, ה׳ מבקש לראות מי מבין הגויים באמת מוכן להצטרף לעמו הקדוש.

• מי שעומד בניסיון:
  אלה שמחליטים לציית לכל מצוותיו, כולל ברית המילה, למרות:
  • לחץ כבד מצד הכנסייה שמלמדת כי המצוות בוטלו.
  • פסוקים מכתבי פאולוס שלכאורה משמשים להצדקת רעיון שמצוות נצחיות, כפי שנמסרו בנביאים ובבשורות, אינן מחייבות את הגויים.

משמעות המבחן

המבחן הזה נועד לגלות:

• מי נאמן באמת לרצון ה׳:
  • מי שמבין שאין זה משנה כמה חזקים הלחצים התרבותיים, חברתיים או דתיים, מצוות ה׳ הן נצחיות.
  • מי שמוכן להקריב ולחיות לפי דרישותיו של ה׳, כפי שנמסרו בתורה ובנביאים, ומאושרות בדברי ישוע.

זהו מבחן אמונה וציות שמפריד בין אלו שרק מתיימרים להאמין באלוהים לבין אלו שמוכנים באמת להיכנע לרצונו ולקיים את כל מצוותיו. רק מי שבוחר לציית, גם כשהדבר כרוך במאבק ובמחיר אישי, יימצא נאמן ויזכה להצטרף לעמו הקדוש של ה׳.

ברית המילה בבשר ובלב

ברית מילה: פיזית ורוחנית כאחד

חשוב להבהיר שאין שתי סוגי ברית מילה נפרדות – פיזית ורוחנית – אלא רק אחת: הפיזית.

• הביטוי "ברית מילה בלב" מופיע בתנ"ך והוא ביטוי מושאל, כמו "לב שבור" או "לב שמח".
• כאשר התנ"ך מציין שאדם אינו נימול בלב, הכוונה היא לכך שאותו אדם אינו חי כפי שראוי היה לו לחיות אם היה באמת אוהב את ה׳ ושואף לציית לו.
• אדם כזה עשוי להיות נימול פיזית, אך אורח חייו אינו תואם את הציפיות של ה׳ מעמו.

דוגמה מפי ירמיהו הנביא

דרך ירמיהו, ה׳ הבהיר שישראל כולו נחשב כ"ערלי לב" למרות היותם נימולים פיזית:
"כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט׳:26).

• מבחינה פיזית, ברור שכולם היו נימולים.
• אך בהתרחקותם מה׳ ובהפרת תורתו הקדושה, הם הוגדרו כ"ערלי לב."

דרישת ה׳: ברית מילה פיזית ורוחנית

כל בניו של ה׳, יהודים וגויים כאחד, נדרשים להיות נימולים – הן בבשר והן בלב.

הדבר מתבהר במילותיו של ה׳ ביחס לגויים החיים בקרב עמו:
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה׳: כָּל בֶּן נֵכָר עֲרֵל לֵב וְעָרֵל בָּשָׂר, לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מ״ד:9).

מכאן ניתן להסיק בבירור:

1. המושג "ברית מילה בלב" אינו חדש בברית החדשה.
   • זהו מושג מקראי שנועד להדגיש את חשיבות הציות הפנימי בנוסף לציות החיצוני.
   • ברית המילה הרוחנית מעולם לא נועדה להחליף את הברית הפיזית.
2. ברית מילה נדרשת מכל בני עמו של ה׳, בין אם הם יהודים או גויים.
   • גויים המצטרפים לעם ה׳ נדרשים לעמוד באותם קריטריונים, כולל ברית המילה הפיזית, כפי שנאמר בתורה ובנביאים.

ברית המילה בבשר היא מצווה נצחית המסמלת את הברית הפיזית בין ה׳ לעמו.
אך ברית המילה בלב – שהיא ציות פנימי ואמונה אמיתית – נדרשת באותה מידה. שני ההיבטים משלימים זה את זה ואין להפריד ביניהם. מי שרוצה להיות חלק מעמו של ה׳, יהודי או גוי, מחויב לקיים את שני ההיבטים הללו.

ברית המילה והטבילה במים

האם הטבילה נועדה להחליף את ברית המילה?

ישנם אלו שטועים לחשוב כי הטבילה במים נועדה לשמש תחליף לברית המילה בקרב נוצרים.

• רעיון זה אינו נכון ומהווה המצאה אנושית בלבד.
• זוהי דרך לעקוף את הדרישה לציית למצוות הברית, אך אין לכך כל בסיס בכתבי הקודש.

אין שום רמז להחלפה בכתבי הקודש

אם אכן הטבילה נועדה להחליף את ברית המילה, היינו מוצאים לכך עדויות בתורה, בנביאים או בבשורות.

• היינו מצפים שיימסר בבירור כי לאחר עליית המשיח, ה׳ לא ידרוש עוד את ברית המילה מהגויים המבקשים להצטרף לעמו.
• כמו כן, היה מצופה כי יוסבר שהטבילה תחליף את ברית המילה.
• אך טקסטים כאלו אינם קיימים.

הטבילה: מסורת יהודית עתיקה

הטבילה במים, או מקווה, הייתה חלק ממסורת יהודית עוד לפני ימי יוחנן המטביל:

• מהו המקווה?
  • טקס טהרה במים המסמל טיהור מחטא וטומאה.
  • הימצאותו של מקווה הייתה דרישה קהילתית, וחובה הייתה לטבול במקרים של טומאה או חטא.
• מתי גויים היו טובלים?
  • כאשר גוי היה נימול, הוא היה טובל במקווה כחלק מתהליך הצטרפותו לעם ה׳.
  • הטבילה סימלה לא רק טהרה אלא גם "מוות" של חייו הקודמים.
  • היציאה מהמים נחשבה ל"לידה מחדש," כסמל לחיים חדשים כחלק מעם ישראל.

יוחנן המטביל והטבילה

יוחנן המטביל לא המציא טקס חדש, אלא העניק משמעות מחודשת לטקס קיים:

• בעבר, הטבילה שימשה בעיקר גויים שהצטרפו ליהדות.
• יוחנן קרא גם ליהודים לטבול, כמעשה סמלי של חזרה בתשובה.

האם הטבילה מחליפה את ברית המילה?

הטבילה והברית נועדו לשמש יחד, ולא זו במקום זו:

1. ברית המילה:
   • סימן פיזי נצחי לברית בין ה׳ לעמו.
   • מחייבת גברים יהודים וגויים כאחד כחלק מהשתייכות לעם ה׳.
2. הטבילה:
   • מסמלת טיהור פנימי וחזרה בתשובה.
   • מקיימת את תפקידה כסמל לכניסה לדרך חדשה, אך אינה מבטלת את הצורך בסימן הפיזי של הברית.

הטבילה אינה מחליפה את ברית המילה אלא משלימה אותה. כמו בעבר, גוי המבקש להצטרף לעם ה׳ מחויב גם בברית המילה וגם בטבילה במים, שמסמלות יחד את הברית החיצונית והפנימית. תהליך זה מדגיש את הציות לה׳ ואת השינוי האמיתי שהמאמין עובר כחלק מהשתייכותו לעמו הקדוש.

המיתוס של 613 המצוות והמצוות האמיתיות שכל משרת ה׳ חייב לשאוף לציית להן.

במהלך פרסומינו בנוגע לחשיבות הציות לכל מצוות האב והבן למען הישועה, אנו נתקלים לעיתים קרובות בתגובות של אנשים המתקוממים וכותבים משהו כמו: "אם כך, נצטרך לשמור את כל 613 המצוות!"
תגובות כאלה מראות בבירור שרוב האנשים אינם יודעים מה מקורו של המספר הזה או במה מדובר, שכן אף אחד מעולם לא ראה את המספר הזה מופיע בכתבי הקודש.

במאמר זה נבאר את מקור המיתוס של 613 המצוות באמצעות שאלות ותשובות, ונציג את המצוות האמיתיות של אלוהים כפי שהן מופיעות בכתבי הקודש. כל מי שירא את ה׳ האב ומצפה להישלח אל בנו לכפרת עוונותיו, חייב לשאוף לציית להן.

שאלה: מהו מקור המספר 613 ומה הוא מייצג?

תשובה: המספר 613 (613 מצוות) הומצא על ידי רבנים במאה ה-12 לספירה, עבור היהדות הרבנית. המחבר המרכזי של הרשימה היה הרמב״ם (רבי משה בן מימון, 1135–1204), רב ופילוסוף ספרדי.

שאלה: האם באמת יש 613 מצוות בכתבי הקודש?

תשובה: לא. המצוות האמיתיות של ה׳ הן מעטות ופשוטות לביצוע.
השטן היה זה שהוביל ליצירת המיתוס הזה כחלק מתכניתו ארוכת הטווח לשכנע את האנושות לוותר על הציות לה׳. התהליך הזה התחיל כבר בגן עדן.

שאלה: מהו מקור המספר 613?

תשובה:
המספר 613 קשור למסורת הרבנית ולרעיון הגימטריה היהודית, המייחסת ערך מספרי לכל אות באלף-בית. אחת המסורות גורסת כי המילה "ציצית" (צִיצִית), שמשמעותה פרנזים, חוטים או גדילים (ראו במדבר ט״ו:37–39), בעלת ערך מספרי של 613 כאשר מוסיפים לה רכיבים נוספים.

לפי המסורת, הציצית עצמה מקבלת ערך מספרי ראשוני של 600. כשמוסיפים שמונה חוטים וחמישה קשרים, מגיעים לסכום של 613, שלטענתם תואם למספר המצוות בתורה (חמשת חומשי התורה).

חשוב לציין שהשימוש בציצית הוא אכן מצווה אמיתית שיש לקיימה על פי כתבי הקודש. עם זאת, הקישור בין הציצית ל-613 המצוות הוא המצאה אנושית בלבד. מדובר באחת מיני רבות מ"מסורות הזקנים" שהוזכרו ונידונו על ידי ישוע (ראו מתי ט״ו:1–20).

שאלה: כיצד הצליחו להגיע למספר כה גדול של מצוות כדי שיתאים למספר 613?

תשובה:
ביצירתיות רבה ותוך השקעת מאמץ ניכר.

• הם חילקו את המצוות האמיתיות לכמה חלקים, כך שהכמות תגדל.
• בנוסף, הם כללו מצוות רבות שאינן חלות על כולם, כמו מצוות הקשורות לכהנים, למקדש, לשתילה ולקציר, לגידול בעלי חיים, לחגים ועוד.

שאלה: מהם המצוות האמיתיות שעלינו לשאוף לציית להן?

תשובה:
בנוסף לעשרת הדיברות, ישנם מספר מצוות נוספות שכלולות בכתבי הקודש. כל המצוות הללו פשוטות לציות.

• חלק מהמצוות מיועדות לגברים בלבד, חלקן לנשים, חלקן נוגעות לקהילה כולה, ואחרות מתייחסות לקבוצות ספציפיות כמו חקלאים ומגדלי בעלי חיים.
• רבות מהמצוות אינן חלות על נוצרים כיום משום שהן ייחודיות לצאצאי שבט לוי או קשורות למקדש בירושלים, שנהרס בשנת 70 לספירה.

קריאה לציות בימינו

כעת, באחרית הימים, ה׳ קורא לכל בניו הנאמנים להתכונן, שכן בכל רגע הוא עשוי לקחת אותנו מן העולם המושחת הזה. ה׳ ייקח אליו רק את מי שמחפש לציית לכל מצוותיו, ללא יוצא מן הכלל.

אל תתנו דוגמה או תורת מנהיגיכם להוביל אתכם, אלא לכו אחרי מה שה׳ ציווה בלבד.

הגויים ומצוות ה׳

הגויים אינם פטורים מאף מצווה של ה׳:
"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר ט״ו:15–16).

המונח "גר" מתייחס לכל מי שאינו יהודי שמבקש להצטרף לעם הנבחר ולהיוושע.

כפי שישוע אמר:
"אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לַאֲשֶׁר אֵינְכֶם יוֹדְעִים; אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לַאֲשֶׁר אָנוּ יוֹדְעִים, כִּי הַיְשׁוּעָה מִן הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן ד׳:22).

על כל אדם ירא ה׳ לשאוף לציית למצוות הברורות של ה׳, כפי שנמסרו בתורה ובנביאים, ולזכור שציות זה הוא הדרך אל ישועת ה׳ ואל החיים הנצחיים.

המצוות שהכי מתעלמים מהן על ידי נוצרים

להלן המצוות שהוזנחו ביותר על ידי רוב הנוצרים, אך כולן נשמרו בקפדנות על ידי ישוע, שליחיו ותלמידיו. ישוע הוא הדוגמה המושלמת שלנו.

מצוות לגברים בלבד:

• שיער וזקן:
  “לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך” (ויקרא י״ט:27).
  [קישור למחקר בנושא שיער וזקן בקרב נוצרים]
• ציצית:
  “ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם” (במדבר ט״ו:37–39).
  [קישור למחקר על הציצית]
• ברית מילה:
  “המול לכם כל זכר לדורותיכם” (בראשית י״ז:12).
  [קישור למחקר על ברית המילה לנוצרים]

מצווה לנשים בלבד:

• הימנעות מיחסים בתקופת הנידה:
  “ואיש אשר ישכב את אישה דווה ויגלה את ערותה את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מעמם” (ויקרא כ׳:18).

מצוות לקהילה כולה:

• שמירת השבת:
  “זכור את יום השבת לקדשו… על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו” (שמות כ׳:8–11).
  [קישור למחקר על השבת]
• איסור על מאכלים טמאים:
  “אלה החיות אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ” (ויקרא י״א:1–46).

שאלה: האם לא אמר פולוס באיגרותיו שישוע קיים את כל המצוות במקומנו וכי במותו ביטל את כולן?

תשובה:
בשום אופן לא. פולוס עצמו היה נחרד לדעת שהמנהיגים בכנסיות מלמדים תורות כאלו על סמך דבריו. לאף אדם, כולל פולוס, לא ניתנה סמכות מאת ה׳ לשנות אפילו אות אחת מתורתו הקדושה והנצחית.

אם זה היה נכון, הנביאים או ישוע היו מציינים בבירור שה׳ ישלח אדם מסוים מטרסוס עם סמכות כזו. אך העובדה היא שפולוס אינו מוזכר כלל, לא על ידי נביאי התנ״ך ולא על ידי המשיח בארבעת הבשורות. זהו נושא חשוב מכדי שאלוהים יישאר שותק לגביו.

מי מוזכר בתנ"ך בהקשר לניו-טסטמנט?

• יהודה איש קריות (תהילים מ״א:10).
• יוחנן המטביל (ישעיהו מ׳:3).
• יוסף הרמתי (ישעיהו נ״ג:9).

אין כל אזכור לפולוס משום שהוא לא לימד דבר שמוסיף או סותר את מה שכבר הוצג על ידי הנביאים או ישוע.

הנוצרי שמאמין כי פולוס שינה משהו ממה שכבר נכתב, חייב לשקול מחדש את הבנתו, כך שתתאים לדבריהם של הנביאים וישוע. אם אינך מצליח להתאים את הבנתך, הנח את דבריו של פולוס בצד, אך לעולם אל תתיר לעצמך לא לציית לה׳ על סמך הבנה שגויה של כתבי אדם כלשהו.

אזהרה ברורה לגבי יום הדין:

הטענה "התעלמתי ממצוותיך כי הלכתי אחרי פולוס" לא תתקבל כהצדקה בפני השופט ביום הדין.

כפי שנאמר בכתבי הקודש:
"כאן היא סבלנות הקדושים, השומרים את מצוות ה׳ ואת אמונת ישוע" (התגלות י״ד:12).

שאלה: האם רוח הקודש לא הביאה שינויים או ביטולים בתורת ה׳?

תשובה:
עצם המחשבה על כך היא חילול הקודש. רוח הקודש היא רוחו של ה׳ עצמו. ישוע היה ברור מאוד כי תפקיד רוח הקודש הוא להדריך אותנו באמצעות הזכרת הדברים שכבר נאמרו על ידו:
"הוא ילמד אתכם הכל ויזכיר לכם את כל אשר אמרתי לכם" (יוחנן י״ד:26).

אין שום אזכור לכך שרוח הקודש תביא לנו דוקטרינה חדשה, שאותה לא לימדו הבן או נביאי האב.

תכנית הישועה כבר נמסרה במלואה

תכנית הישועה היא הנושא החשוב ביותר בכתבי הקודש, וכל המידע הדרוש כבר נמסר על ידי הנביאים וישוע:
"כי לא מליבי דברתי כי אם האב אשר שלחני הוא צוני מה אדבר ומה אומר. ואני ידעתי כי מצוותו היא חיי עולם, לכן כל אשר אני מדבר כפי אשר צוני האב כן אני מדבר" (יוחנן י״ב:49–50).

רצף ההתגלות מסתיים במשיח

יש המשכיות של התגלות שהגיעה לשיאה במשיח. אנו יודעים זאת משום, כפי שכבר הוזכר, אין נבואות בתנ״ך על שליח כלשהו שיגיע עם דוקטרינות חדשות לאחר המשיח.

• ההתגלויות שהגיעו לאחר תחייתו של ישוע עוסקות אך ורק באירועי אחרית הימים.
• אין שום אזכור להתגלות דוקטרינות חדשות מאת ה׳ בתקופה שבין ישוע לבין סוף העולם.

ציות לתורת ה׳ הוא המבחן לישועה

כל מצוות ה׳ הן נצחיות, ומי שיציית להן יישפט לחיים.

• מי שימצא חן בעיני האב, יישלח אל הבן כדי להיגאל על ידו.
• מי שלא ציית למצוות האב, לא מצא חן בעיניו ולא נשלח אל הבן.

כפי שישוע אמר:
"על כן אמרתי לכם, אין איש יכול לבוא אלי בלתי אם ניתן לו מאת אבי" (יוחנן ו׳:65).

רוח הקודש לא שינתה דבר מתורת ה׳ ולא ביטלה אף מצווה. משימתה היא לחזק את אמונתנו ולכוון אותנו לציית לדבריו של המשיח, אשר דיבר כפי שציווהו האב. כל ניסיון להצדיק ביטול מצוות ה׳ על סמך רוח הקודש אינו תואם את הכתובים ואינו עומד בקנה אחד עם רצון הבורא.

כפי שכבר צוין, כדי שהשטן יוכל להוביל את הגויים שהאמינו במשיח לאי-ציות לתורת ה׳, היה צורך בפעולה רדיקלית.

עד כמה עשורים לאחר עלייתו של ישוע לשמיים, הכנסיות הורכבו מיהודים ילידי יהודה (עברים), יהודים מהתפוצות (הלניסטיים) וגויים (שאינם יהודים). באותה תקופה, רבים מהתלמידים המקוריים של ישוע עדיין היו בחיים והתכנסו עמם בבתים. נוכחותם סייעה לשמור על נאמנות מלאה לכל מה שישוע לימד והדגים במהלך חייו. תורת ה׳ נקראה ונשמרה בקפדנות, בדיוק כפי שישוע לימד את תלמידיו:
“אך הוא אמר: אשרי השומעים את דבר אלוהים [התנך] ושומרים אותו” (לוקס י״א:28).

הדבקות של ישוע בתורת ה׳

ישוע מעולם לא סטה מהוראות אביו:
“אתה צוית פיקודיך לשמר מאד” (תהילים קי״ט:4).

התפיסה הנפוצה כיום ברבות מהכנסיות, לפיה בואו של המשיח ביטל את חובת הגויים לציית לתורת ה׳ שנמסרה בתנ"ך, אינה זוכה לכל תמיכה בדברי ישוע כפי שהם מופיעים בארבעת הבשורות.

השטן ותכניתו

השטן הבין שכדי להרחיק את הגויים מתורת ה׳, הוא היה צריך ליצור נרטיב חדש, כזה שיטשטש את הקשר הישיר בין המשיח לתורת האב. אך ישוע עצמו הבהיר לכל אורך דרכו, הן בדבריו והן במעשיו, שהציות לתורת ה׳ הוא מרכזי לחיי האמונה.

שיבה לאמת

עלינו לזכור שהמשיח מעולם לא הורה על ביטול תורת ה׳, לא עבור היהודים ולא עבור הגויים. תכנית הישועה האמיתית נותרה כפי שה׳ התווה – אמונה בישוע תוך ציות לתורתו הקדושה. כל רעיון אחר, המשחרר את הגויים מחובת הציות, אינו אלא תכנית שקרית שנוצרה על ידי כוחות המבקשים להרחיק את האנושות מהבורא.

תכנית הישועה המקורית

מעולם לא היה זמן בהיסטוריה שבו ה׳ לא איפשר לכל אדם לחזור בתשובה, לקבל סליחת חטאים, להתברך ולהיוושע לאחר מותו. כלומר, תמיד הייתה אפשרות לישועה עבור הגויים, גם לפני שליחתו של המשיח.

רבים בכנסיות סבורים בטעות כי רק עם בואו של ישוע ועם הקרבן המכפר שלו, ניתנה לגויים גישה לישועה. אך האמת היא שתכנית הישועה שהייתה קיימת תמיד בתקופת התנ״ך נותרה בתוקף גם בימי ישוע והיא ממשיכה להיות תקפה גם כיום.

שינוי הקרבן: מהסמלי אל האמיתי

ההבדל היחיד כיום הוא שאם בעבר חלק מתהליך הכפרה על החטאים היה כרוך בהקרבת קרבנות סמליים, כיום הקרבן האמיתי – שה האלוהים הנושא את חטאת העולם – כבר הושלם (יוחנן א׳:29).
מלבד הבדל חשוב זה, תהליך הישועה נותר זהה למה שהיה לפני בואו של המשיח: על הגוי להתאחד עם העם שאותו ייעד ה׳ להיות עמו, דרך הברית הנצחית שנחתמה באות ברית המילה:
“ובני הנכר הנלווים אל ה׳ לשרתו… ומחזיקים בבריתי, והביאותים אל הר קדשי” (ישעיהו נ״ו:6–7).

ישוע והגויים: הבנת המשימה האמיתית

יש להבין שישוע לא יסד דת חדשה עבור הגויים, כפי שרבים מאמינים בטעות. למעשה, ישוע כמעט שלא התנהל עם גויים. משימתו הייתה ממוקדת בעם ישראל:
“את שנים העשר שלח ישוע וציוום לאמור: אל תלכו בדרך הגויים ואל תבואו לעיר שומרונים, כי אם לכו אל הצאן האובדות של בית ישראל” (מתי י׳:5–6).

התכנית האמיתית והנצחית

תכנית הישועה האמיתית, שתואמת לחלוטין את מה שה׳ גילה באמצעות נביאי התנ״ך וישוע בבשורות, היא פשוטה וישירה: חפשו להיות נאמנים לתורת האב, והוא יאחד אתכם עם ישראל ויוביל אתכם אל הבן למען סליחת חטאים.

האב לא ישלח למשיח את האדם שיודע את תורתו אך חי במרד גלוי. דחיית חוקי אלוהים היא מעשה של מרד, ואין ישועה למורדים. כל מי שמבקש לחיות בהרמוניה עם רצון הבורא חייב לקבל את תורתו בכל ליבו ולהתאמץ לציית לה באמונה ובענווה.

תכנית הישועה הכוזבת

תכנית הישועה שמטיפות רוב הכנסיות היא תכנית שקרית. אנו יודעים זאת משום שאין לה תמיכה במה שגילה ה׳ באמצעות הנביאים בתנ״ך או בדבריו של ישוע בארבע הבשורות. כל דוקטרינה הנוגעת לישועת נשמות (דוקטרינה מרכזית) חייבת להיות מאושרת על ידי שני מקורות אלו: התנ״ך (התורה והנביאים, שהיווה בסיס מרכזי לציטוטיו של ישוע) ודבריו של בן האלוהים עצמו.

הרעיון המרכזי של תכנית הכזב

הרעיון המרכזי שמקדמים תומכי תכנית הישועה הכוזבת הוא שהגויים ייוושעו מבלי שיידרשו לציית למצוות ה׳. מסר זה, של אי-ציות, זהה בדיוק למה שהטיפה הנחש בגן עדן: “לא מות תמותון” (בראשית ג׳:4–5).

אם מסר זה היה נכון, התנ״ך היה מכיל אינספור פסוקים המבהירים נקודה זו, וישוע היה מצהיר במפורש כי חלק ממשימתו כמשיח הייתה לשחרר את האנושות מחובת הציות לתורת ה׳. אך האמת היא שאין כל בסיס בתנ״ך או בבשורות לרעיון האבסורדי הזה.

שליחים אחרי ישוע

תומכי תכנית הישועה ללא ציות לתורת ה׳ כמעט ואינם מצטטים את ישוע במסריהם, והסיבה ברורה: הם אינם מוצאים בדבריו כל עדות לכך שבא לעולם כדי להושיע אנשים שבחרו במודע לא לציית למצוות אביו. במקום זאת, הם נשענים על כתבים של בני אדם שהופיעו רק לאחר עלייתו של המשיח לשמיים.

הבעיה היא שאין בתנ״ך אף נבואה על שליח או שליחים שיגיעו לאחר ישוע עם מסר חדש. אפילו ישוע עצמו מעולם לא הזכיר שיבוא אחריו מישהו עם משימה ללמד תכנית ישועה חדשה עבור הגויים.

חשיבות הנבואות

לגילוייו של ה׳ נדרשים סמכות ואישור מוקדם כדי שיהיו תקפים. אנו יודעים שישוע הוא שליחו של האב משום שהוא מילא את הנבואות שבתנ"ך, אך אין נבואות על שליחים או אנשים אחרים שיישלחו עם תורות חדשות לאחר המשיח. כל מה שעלינו לדעת על ישועתנו מסתיים בישוע.

כל הכתבים שנכתבו לאחר עלייתו של ישוע לשמיים, בין אם הם כלולים בכתבי הקודש או לא, צריכים להיחשב כמשניים ועזר בלבד, שכן אין נבואה שמבשרת על בואו של אף אדם אחר עם משימה ללמד דבר-מה שישוע עצמו לא לימד. כל דוקטרינה שאינה תואמת את דברי ישוע בארבע הבשורות צריכה להידחות ככוזבת, בלי קשר למקורה, למשך קיומה או לפופולריות שלה.

הנבואות על ישועה והשלמתן

כל האירועים הקשורים לישועה שהיו אמורים להתרחש אחרי ימי מלאכי כבר נובאו בתנ״ך. נבואות אלו כוללות את הולדת המשיח, את בואו של יוחנן המטביל ברוח אליהו, את שליחותו של ישוע, את בגידתו על ידי יהודה איש קריות, את משפטו, מותו החף מפשע ואפילו את קבורתו בקבר של עשירים.

אך דבר אחד חסר לחלוטין בנבואות התנ״ך: אין אזכור על אדם כלשהו שיגיע לאחר עלייתו של ישוע עם סמכות ומשימה לפתח דרך שונה לישועת הגויים. קל וחומר שאין נבואה על דרך שתאפשר לאדם לחיות באי-ציות גלוי לתורת ה׳ ועדיין להתקבל בברכה בשמיים.

ישוע הוא השליח האמיתי והאחרון שנשלח ללמד את דרכי ה׳. תכנית הישועה נותרה ללא שינוי: ציות ואמונה כפי שהמשיח לימד. כל סטייה מתכנית זו אינה מבוססת על נבואות הכתובים ואינה עומדת בקנה אחד עם רצון ה׳ כפי שהתגלה בתנ״ך ובבשורות.

מספר שנים לאחר חזרתו של ישוע אל האב, השטן החל בפרויקט ארוך טווח נגד הגויים. ניסיונו לשכנע את ישוע להצטרף אליו נכשל (מתי ד׳:8-9), וכל תקוותו להחזיק את המשיח בקבר נהרסה באופן מוחלט בתחייתו (מעשי השליחים ב׳:24). מה שנותר לנחש היה להמשיך ולפעול בקרב הגויים כפי שפעל מאז גן עדן: לשכנע את בני האדם לא לציית למצוות ה׳ (בראשית ג׳:4-5).

כדי להשיג מטרה זו, שני דברים היו צריכים להתבצע:

1. ניתוק מוחלט ככל האפשר של הגויים מהיהדות.
2. הצגת טיעון תיאולוגי שיאפשר לגויים להאמין כי הישועה שה׳ מציע להם שונה מזו שהייתה נהוגה בישראל העתיקה, ובפרט בכך שהיא מאפשרת להתעלם מתורתו.

השטן, בחוכמתו הערמומית, השפיע על אנשים מוכשרים לייסד דת חדשה לגויים, הכוללת שם חדש, מסורות חדשות ובעיקר תורות המלמדות שאחד ממטרותיו העיקריות של המשיח היה "לשחרר" את הגויים מחובת שמירת התורה.

הניתוק מישראל

כל תנועה זקוקה למאמינים חדשים כדי לשרוד ולצמוח. תורת ה׳, שנשמרה על ידי היהודים המשיחיים, החלה להוות מכשול עבור הקבוצה שגדלה במהירות בכנסייה הצעירה: הגויים.

מצוות כמו ברית המילה, שמירת היום השביעי והימנעות ממזון טמא נתפסו כמשוכות להתרחבות התנועה. בהדרגה, מנהיגי הכנסייה החלו להציע ויתורים עבור הגויים, בטענה שקרית כי בואו של המשיח הביא להקלות בשמירת התורה עבור מי שאינם יהודים – טענה שלא הייתה לה כל גיבוי בתנ"ך או בדברי ישוע בארבעת הבשורות (שמות י״ב:49).

ההתרחקות של הגויים מתורת ה׳ וישראל הייתה צעד קריטי בתכניתו של השטן. באמצעות תיאולוגיות מוטות והשפעה על מנהיגי התנועה, התקדמה הכנסייה בכיוון שהלך והתרחק מהמקור האלוהי.

השבר בין היהודים לתנועה המשיחית המתפתחת

באותה תקופה, מעט היהודים שעדיין גילו עניין בתנועה, בעיקר בזכות האותות והמופתים שביצע ישוע כמה עשורים קודם לכן – ובזכות עדים ישירים לאירועים אלו, כולל כמה מהשליחים המקוריים – חשו אי נוחות מוצדקת לנוכח ההתרחקות ההדרגתית מהחובה לשמור את תורת ה׳ שנמסרה דרך הנביאים. זו אותה תורה שישוע עצמו, שליחיו ותלמידיו קיימו בנאמנות.

ההתרחקות מישראל וההשלכות

התוצאה, כפי שאנו יודעים, היא שמיליונים מתכנסים מדי שבוע בכנסיות, טוענים כי הם עובדים את ה׳, אך מתעלמים לחלוטין מהעובדה שה׳ בחר לעצמו אומה אחת באמצעות ברית נצחית והבהיר כי לעולם לא יבטל ברית זו:
“כחוקות השמש, הירח והכוכבים אשר אינן משתנות, כך גם זרע ישראל לא יחדל מלהיות עם לפניי לעולם” (ירמיהו ל״א:35–37).

אין בתנ״ך אף מקום שבו נאמר כי יש ברכה או ישועה למי שאינם מתאחדים עם ישראל.
“ויאמר ה׳ אל אברם… והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בראשית י״ב:2–3).
ישוע עצמו הבהיר באופן חד משמעי כי הישועה מגיעה מהיהודים: “כי הישועה היא מהיהודים” (יוחנן ד׳:22).

תכנית הישועה האמיתית

כל גוי המבקש להיוושע על ידי המשיח חייב ללכת באותה דרך של התורה שנמסרה על ידי האב לעם הנבחר לכבודו ולתפארתו – אותה תורה שישוע ושליחיו קיימו.

האב רואה את אמונתו ואומץ ליבו של הגוי, למרות הקשיים שבדרך. הוא שופך עליו את אהבתו, מאחד אותו עם ישראל ומוביל אותו אל הבן למחילה וישועה.

זו תכנית הישועה היחידה שיש לה היגיון, כי היא האמת. היא מבוססת על תכניתו של ה׳ כפי שנמסרה בתנ״ך וכפי שישוע לימד. כל דרך אחרת אינה אלא תוצר של טעויות אנושיות או התחכמויות שטניות, שאינן עומדות בקנה אחד עם רצון ה׳.

המשימה הגדולה

לפי ההיסטוריונים, לאחר עלייתו של המשיח לשמיים, כמה מהשליחים והתלמידים צייתו ל"משימה הגדולה" והביאו את הבשורה שלימד ישוע אל אומות הגויים. תומא יצא להודו, ברנבא ופאולוס למקדוניה, יוון ורומא, אנדרי לרוסיה ולסקנדינביה, מתיה לאתיופיה, והבשורה הופצה הלאה.

המסר שהם היו אמורים להטיף היה זהה למה שלימד ישוע, והתמקד בשני עקרונות מרכזיים: אמונה וצייתנות.

• אמונה: להאמין שישוע בא מאת האב.
• צייתנות: לקיים את מצוות האב.

ישוע הבהיר לשליחיו הראשונים שהם לא יהיו לבד במשימה להפיץ את הבשורה על בוא מלכות האלוהים. רוח הקודש הייתה אמורה להזכיר להם את מה שישוע לימד במהלך השנים שבהן היה איתם, בזמן שהפיצו את הבשורה בישראל (יוחנן י״ד:26).

הוראתו של ישוע הייתה להמשיך וללמד את מה שלמדו ממנו, ללא סטיות. בשום מקום בבשורות אין רמז לכך שהשליחים היו אמורים להביא מסר של ישועה שונה, שנוצר במיוחד עבור גויים. קל וחומר, אין תמיכה ברעיון החמור והשקרי שלפיו, רק משום שאינם יהודים, הגויים יזכו בישועה מבלי שיידרשו לציית למצוות הקדושות והנצחיות של אביו.

הרעיון של ישועה ללא ציות לתורה

הרעיון שגויים יכולים להיוושע מבלי לציית לתורת ה׳ אינו נתמך בדברי ישוע ולכן הוא שקרי, גם אם הוא עתיק יומין וגם אם הוא פופולרי. תורת ה׳ הייתה ותישאר בסיס ליחסים עם הבורא, והמשיח מעולם לא הורה על שינוי בכך.

משימתם של השליחים הייתה להמשיך את דרכו של ישוע – להטיף על אמונה בו ועל שמירה של תורת ה׳, כפי שעשה ישוע עצמו. כל מסר אחר שהוצג כבשורת הישועה אינו עומד בקנה אחד עם מה שלימד המשיח.

כתיבה על תורת ה׳ היא אולי המשימה הנעלה ביותר בהישג ידו של אדם פשוט. תורת ה׳ אינה רק אוסף של מצוות אלוהיות, כפי שרבים תופסים אותה, אלא ביטוי לשני מאפייניו המרכזיים של ה׳: אהבה וצדק. התורה חושפת את דרישותיו של ה׳ במסגרת ההקשר והמציאות האנושית, ומציעה מסלול לשיקום הנשמות השואפות לשוב למצבם המקורי, לפני כניסת החטא לעולם.

בניגוד למה שמלמדים ברבות מהכנסיות, כל מצווה בתורה היא מילולית ובלתי מתפשרת, והן מכוונות להשגת המטרה העליונה: ישועתן של הנשמות המורדות. אף אחד אינו נדרש בכוח לציית לתורה, אך רק מי שבוחר לציית לה יוכל להיות משוקם ומיושב מחדש עם הבורא. לכן, כתיבה על התורה היא הזדמנות לחלוק הצצה אל תוך האלוהי – זכות נדירה המצריכה ענווה ויראה.

מטרת הלימודים

במסגרת מחקרי סדרה זו, נעסוק בכל מה שחשוב באמת לדעת על תורת ה׳, כדי שאלו המבקשים באמת ובתמים להתיישר לפי דרכי ה׳ יוכלו לבצע את השינויים הנדרשים בחייהם כאן על פני האדמה ולהתאים עצמם באופן מושלם להנחיות שהאל עצמו קבע.

קריאה לאומץ ולשמחה

מי שיהיו אמיצים מספיק וירצו באמת להישלח לישוע על ידי האב, למחילה וישועה, יקבלו את הלימודים הללו בהקלה ובשמחה (יוחנן ו׳:37, 39, 44-45, 65; י׳:29).

• בהקלה, משום שלאחר אלפיים שנים של תורות שגויות בנוגע לתורת ה׳ ולישועה, האל מצא לנכון להטיל עלינו את המשימה לייצר חומר זה, שלדעתנו מתנגד כמעט לכל התורות הקיימות בנושא.
• בשמחה, משום שהיתרונות של חיים בהרמוניה עם תורת הבורא עולים על כל מילים שבני תמותה יכולים לתאר: יתרונות רוחניים, רגשיים ופיזיים כאחד.

הבריאה לתכלית הציות

הבריאה האנושית נועדה לציית לה׳. ההליכה בדרך זו, המובילה אל הבורא, משקפת את מהות הקשר העמוק שבין הנשמה האנושית לבין יוצרה. סדרת לימודים זו מזמינה את כל המבקשים להתקרב באמת לדרכי האל ולהבין את תכלית קיומם.

תורת ה׳: מעל לכל ויכוח

מחקרי סדרה זו אינם מתמקדים בעיקרם בטיעונים או הגנות דוקטרינריות, שכן תורת ה׳, כשהיא מובנת כראוי, אינה זקוקה להצדקות, בהתחשב במקורה הקדוש. למעשה, מעורבות בדיונים אינסופיים על דבר שלא היה צריך להיות מוטל בספק מלכתחילה, היא פגיעה בכבודו של ה׳ עצמו.

המעשה הפשוט של יצור סופי – חתיכת חרס (ישעיהו ס״ד:7) – המעז לערער על חוקי יוצרו, אשר בכל רגע יכול להשליכו בין שברי הכלים חסרי הערך, חושף פגם עמוק בנפשו של אותו יצור. זוהי גישה המחייבת תיקון מיידי, בראש ובראשונה לטובתו של אותו אדם.

קריאה להתעוררות

גישה זו, של מרד או פקפוק באלוהי, מצביעה על דחיפות להתעורר וליישר את הלב והרוח לפי חוקי ה׳. הכרה במעמדו הרם של הבורא ובתוקף הבלתי מעורער של חוקיו היא צעד ראשון והכרחי למען הישועה, וכן לבניית קשר נכון בין הנברא ליוצרו.

תורת ה׳: שיבה להבנתה המקורית

אף על פי שאנו טוענים כי תורת האב צריכה פשוט להישמר על ידי כל מי שמכנה את עצמו תלמידו של ישוע – כפי שישוע עצמו ושליחיו שמרו – אנו מכירים בכך שהנזק שנגרם בקרב הנצרות בנוגע לתורה כה עצום, עד שהפכה נחוצה בחינה מעמיקה של מה שהתרחש במהלך כמעט אלפיים השנים מאז עלייתו של המשיח לשמיים.

רבים מבקשים להבין כיצד התרחש המעבר מהיהדות המשיחית (יהודים שנותרו נאמנים לתורת ה׳ כפי שנמסרה בתנ"ך וקיבלו את ישוע כמשיח ישראל שנשלח על ידי האב) לנצרות המודרנית, שבה התורה נתפסת לא פעם כמשהו שציות לו נחשב ל"דחיית המשיח" – תפיסה שלמעשה נחשבת לדרך המובילה לאבדון. התורה, שבעבר נחשבה כדבר שבו "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים… ובתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א׳:1–2), הפכה להיות בעיני רבים לאוסף חוקים שציות להם מוביל, כביכול, ל"גיהנום". וכל זאת ללא שמץ של תמיכה בתנ"ך או בדברי ישוע בארבעת הבשורות.

כיסוי מעמיק של המצוות שנשכחו

במסגרת סדרה זו, נפרט ונעמיק בנוגע למצוות אלוהים שנמצאות במרכז אי-הציות ברוב הכנסיות ברחבי העולם, ללא יוצא מן הכלל כמעט. מצוות כמו ברית המילה, השבת, איסור אכילת מאכלים טמאים, חוקי השיער והזקן, והציצית ייבחנו לעומק.

ניתוח המקור והתהליך

נסביר לא רק כיצד מצוות ברורות אלו, שנתנו על ידי אלוהים עצמו, חדלו להישמר במסגרת הדת החדשה שהתרחקה מהיהדות המשיחית, אלא גם נלמד כיצד יש לקיימן כראוי. הדבר ייעשה על פי הוראות הכתובים עצמם, ולא לפי היהדות הרבנית, אשר מאז ימי ישוע שילבה בתוך התורה הקדושה, הטהורה והנצחית מסורות אנושיות משלה.

קריאה לשיבה למקור האלוהי

מטרתנו היא להחזיר את תשומת הלב לתורת ה׳ כפי שנמסרה, ולהציג את הדרכים שבהן ניתן לשוב לקיום נכון ואמיתי של מצוותיו, כדי להביא את החיים להרמוניה מלאה עם רצון הבורא.

תורת ה׳ היא עדות נעלה לאהבתו ולצדקתו, הרבה מעבר לתפיסה הרואה בה אוסף של צווים אלוהיים בלבד. התורה מציעה מסלול לשיקום האנושות, ומכוונת את המבקשים לשוב למצב נטול חטא כפי שהבורא ייעד.

תכלית המצוות

כל מצווה בתורה היא ברורה, מדויקת ובלתי ניתנת לשינוי. תכליתה היא ליישב נשמות מרדניות ולהביאן להרמוניה עם רצונו המושלם של ה׳. כל מצווה אינה רק הוראה טכנית, אלא חלק מתכנית אלוהית המובילה לחיים מלאי משמעות וקשר עמוק עם הבורא.

ציות מתוך בחירה

הציות לתורה אינו נכפה על איש, אך הוא דרישה מוחלטת לישועה. אין אדם המפר בכוונה תחילה את התורה שיוכל להיות מושב או מיושר עם הבורא. האב, בצדקתו המושלמת, לא ישלח את מי שמפר ביודעין את תורתו כדי להפיק תועלת מהקרבן המכפר של הבן. רק אלה המכוונים את ליבם ללכת בדרכיו יאוחדו עם ישוע למחילה וישועה.

שיתוף אמיתות התורה הוא משימה הדורשת ענווה ויראה. התורה מעניקה כוח למי שמוכנים ליישר את חייהם עם הנחיות ה׳, ומזמינה אותם לגלות את היופי שבהליכה בדרך זו.

תיקון עיוותים היסטוריים

סדרה זו נועדה להציע מענה לשנים רבות של תורות שגויות. היא שואפת להשיב את אור התורה אל מרכז הבמה ולהזכיר למאמינים את חשיבותן של המצוות.

הרמוניה רוחנית, רגשית ופיזית

מעבר למשמעות הרוחנית העמוקה, התורה מציעה יתרונות רגשיים ופיזיים לחיים הנמצאים בהרמוניה עם הבורא. החיים על פי התורה מביאים שמחה פנימית, בריאות נפשית וגופנית, והבנה עמוקה של הקשר האישי עם ה׳.

תורת ה׳ היא הרבה יותר מאשר חוקים – היא דרך חיים. סדרה זו קוראת לכל מי שמבקש להבין את עומק האהבה והצדק של ה׳, ולהצטרף לאלה השואפים לחיות בהתאם לרצונו המושלם.

ממעבר היהדות המשיחית לנצרות המודרנית

מחקרי הסדרה יעמיקו בבחינת המעבר מהיהדות המשיחית של ישוע ושליחיו – שבה הייתה התורה יסוד מרכזי – אל הנצרות המודרנית, שבה הציות נתפס לעיתים קרובות באופן שגוי כדחייה של המשיח. שינוי זה, שאינו זוכה לתמיכה בתנ"ך או בדבריו של ישוע, הוביל להזנחה רחבה של מצוות ה׳, כולל השבת, ברית המילה, חוקי הכשרות ומצוות נוספות.

בחינה מחודשת לאור הכתובים

במחקרנו נתייחס למצוות אלו מתוך אור הכתובים, תוך הסרת השפעתן של המסורות הרבניות ושל הדפוסים התיאולוגיים המושרשים בבתי הספר לתיאולוגיה. במקומות אלו, פרשנויות קדומות ובלתי ניתנות לערעור מועברות מדור לדור, תוך ניסיון לרצות את הציבור ולשמור על פרנסתם של המטיפים.

קריאה לשיבה לתורה הנצחית

הסדרה קוראת לשיבה אל התורה הטהורה והנצחית של ה׳. הציות לתורת הבורא לעולם אינו צריך להצטמצם לשיקול קריירה או ביטחון תעסוקתי. הוא מהווה ביטוי חיוני לאמונה אמתית ולמסירות עמוקה לבורא, ומוביל לחיי נצח דרך המשיח, בן האלוהים.

מחקרי סדרה זו מזמינים את הקוראים לבחון מחדש את יחסם לתורה, במטרה לחזור לדרך הנכונה של ציות למצותיה ולגלות מחדש את יופיה של האמונה כפי שנמסרה על ידי ה׳ עצמו.